אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, לא תהיה לו כנשה, לא תשימון עליו נשך:
כי הוא כסותה לבדה הוא שמלתו לערו במה ישכב, והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני:
אם חבל תחבל שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו:
אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאר: (כב, כד-כז)
ושמעתי כי חנון אני - מה כתיב אחריו? "אלהים לא תקלל". ומה ענין זה לזה? מעשה באחד שהיה לו דין, ובא אצל הדיין וזיכה אותו, ויצא ואמר, פלוני השופט אין כמותו בעולם! לאחר ימים היה לו דין ובא אצלו וחייבו, יצא מלפניו ואמר אין דיין שוטה הימנו! לכך הזהיר לך הכתוב: אלהים לא תקלל! (מדרש)
התופעה שתוארה כאן במדרש, שמי שיצא חייב בדין מלא טענות וטרוניות כרימון על אותו דיין שחייב אותו, אין בה חידוש, והרי זה מעשים בכל יום. אך לא מובן, מה הקשר בין זה לסמיכות הכתובים שהוזכרה במדרש, "ושמעתי כי חנון אני - אלהים לא תקלל"? ובכלל, מדוע תיאורו של המדרש פותח בזיכוי שאותו דיין זיכה את פלוני, הלא טרונייתו של הבעל דין אינה נובעת מן הזיכוי בדין הראשון, אלא ממה שיצא חייב בדין השני?
ברם אין המדרש מדבר באדם פשוט שמתרעם על מה שיצא חייב בדינו. אם נביט בפרשת "אם כסף תלוה", נבין שמדובר באדם שלפי מיטב הבנתו נעשה לו אי-צדק בולט...
אדם הלוה לחברו את מיטב כספו, על מנת שיוכל הלה להקים עסק ולהתפרנס ממנו. מה הן זכויותיו של המלוה? כמדומה שהתורה לא התחשבה אלא בטובת הלווה, ואילו המלוה יוצא מקופח... אסור לו לקבל ריבית; למרות שהלווה מרוויח יפה בעזרת כספו, כל הרווחים נזקפים לחשבון הלווה : "לא תשימון עליו נשך". כשיגיע זמן הפרעון, ואין ללווה במה לשלם, אסור למלוה להפעיל עליו לחץ כדי שידאג לפרעון ההלואה: "לא תהיה לו כנושה". אמנם רשאי הוא לקחת משכון על מנת להבטיח את עצמו, אך גם כאן יש הגבלה חמורה. בכל לילה עליו להשיב ללוה את כלי מטתו, ולמחרת בבוקר - את בגדיו, כך שהלוה יכול להסתדר ולהמשיך את חייו כמעט כרגיל.
"כיצד", ישאל את עצמו המלוה, "אקבל סוף סוף את כספי? וכי נתתי לו מתנה, וכי אינני רשאי ליהנות מכספי? מדוע אין התורה מגינה עלי ועל רכושי"? אלה הן שאלות נוקבות, למי שאין לו הבנה עמוקה בחוקי התורה, ומכאן קצרה הדרך למה שהתורה הזהירה בהמשך הפרשה: "אלהים לא תקלל".
מה בפינו לענות לאותו יהודי, המתהלך בהרגשה שכולו מקופח ?
מושג ההלוואה על פי הבנתנו, רחוק מאד ממושגי התורה.
עבורנו מהווה ההלוואה ענין עסקי מובהק, מכשיר שעליו בנויה כל הכלכלה; היא מניעה את גלגלי העסקים, ובלעדיה לא יתכן לפתוח מפעל או עסק כלשהו. לכן נראים לנו אותם חוקים שהתורה חוקקה בשטח זה כזרים, וכביכול תלושים מן המציאות.
אך האמת היא שנהפוך הוא: אנחנו תלושים מן התורה, ולא להיפך. בעיני התורה אין ההלואה נועדה להיות מכשיר כלכלי ועסקי; יותר מזה, אף לא רצוי שתיהפך לכזו. מי שזקוק לכסף כדי לפתוח עסק, יכול לבקש שותף שישתתף עמו וישקיע את כספו בעסק. צורה זו של גיוס כספים היא בריאה יותר; מי שמשתתף בכספו יפקח היטב על העסק, ידאג לכך שהכל מתנהל כשורה, וימנע בכך הרבה מקלות הדעת הגורמת בסופו של דבר לפשיטת רגל. בעסק הבנוי על הלוואות אין המלוה יכול לפקח על ניהול העסק, וגם אין הוא מעונין בכך; הוא כבר דאג להבטיח שכספו יוחזר לו בכל מקרה, ללא קשר עם הצלחת העסק. זה בעצם מה שמונח ביסודו של איסור רבית.
ההלואה במסגרת חוקי התורה אינה אלא גמילות חסד לשמה. יש אנשים הזקוקים לצדקה; ויש אחרים, נזקקים לא פחות, אך אין רצונם בצדקה, אלא בהלואה. ההלואה אינה אלא צדקה - שכדי להתאימה לצרכיו של הנזקק, גזרה התורה שעליו לפרוע אותה. כיון שאין כאן אלא צדקה, מובן שכל המצוות הקשורות בהלואה באו להגן על הלווה, הם באו להבטיח שההלואה תהיה כפי שצריכה להיות - גמילות חסד, ולא אמצעי שיהפוך את הלוה לאומלל.
אין זה גורע כי הוא זה מחובותיו של הלווה כלפי המלוה.
עבורו אין זו צדקה אלא הלואה עם כל המשתמע מכך; חובה גמורה על הלוה לפרוע את ההלואה בזמנה, ואין מרחמים בדין. אך המלוה מצדו חייב להתייחס ללוה
ולהלואה במבט של גמילות חסד, ולכן אסרה התורה עליו כל פעולה המנוגדת לאופי של גמילות חסד; אסור לו ללחוץ את הלוה כשאין לו במה לשלם, ואסור לו לנשל אותו מצרכי חייו הבסיסיים.
מנקודת מבט זו מובן מה שנאמר בסוף הפרשה "ושמעתי כי חנון אני". אין זה רק משום שללווה המסכן אין במה ישכב; הרי יתכן שגם למלוה אין מה לאכול... אך כאן יש בהתנהגות המלוה סתירה לעצם המושג של גמילות חסד, של מדת "רחום חנון", שעליה אנו מצווים. מי שמבין זאת, יבין שאין מקום למלוה לבא בטענות של קיפוח גם אם התורה מגבילה אותו, ומכאן ההמשך: "אלהים לא תקלל" .
לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה
Please wait...