חיבור לקדושה | עלון בית דוד

וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר, זה הדבר אשר צוה ה': (ל, ב)
 
חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה ואח"כ לכל בני ישראל ... ומה ראה לאומרה כאן, למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה, ואם אין יחיד מומחה מפר בשלשה הדיוטות (רש"י).
 
רובו של פרק זה עוסק בפרשת הפרת נדרים; אך בפסוקים הראשונים מקדימה התורה לבאר את עיקרה של פרשה זו: את האיסור לעבור על הנדר - "לא יחל דברו", ואת הציווי לקיים את הנדר "ככל היוצא מפיו יעשה". ניתן להסיק מכך, שלא בהתרת הנדרים בלבד, אלא גם בקיומו של הנדר זקוקים אנו להשפעה מיוחדת של "ראשי המטות".
 
שונה ענין הנדרים משאר המושגים של "איסור" ו"היתר" המצויים בתורה. כל האיסורים בתורה נאסרו עלינו, משום שכך גזרה חכמתו של הקב"ה, שדבר זה או מעשה זה הוא שלילי או שיש לו השפעה שלילית. כל אדם רשאי להוסיף ולהתרחק גם מדברים המותרים, כאשר לפי שיקול דעתו יש צורך בכך, אך אין זה אלא "מדת חסידות" ולא איסור. ואילו הנדר, בכוחו להפוך היתר לאיסור ממש, ובכוחו לחדש חיובים כאילו נצטווה עליהם מסיני. "איש כי ידור נדר לה', לא יחל דברו"; דבורו של האדם הופך חולין להקדש, והעובר על הנדר מחלל את הקדושה שנוצרה בפי הנודר.
 
כח זה ניתן אך ורק לעם ישראל. אמנם גם גוי יכול להקדיש קרבנות על מנת להקריב אותם בבית המקדש; אולם מי שעובר על נדר של גוי אינו עובר על "בל יחל". קרבנו של הגוי הוא הקדש משום שהוא שייך לרשות הקדש, אך אין כאן "קדושת פה". לפיו של הגוי אין כח ליצור מציאות של הקדש, וממילא אין בחילול ההקדש משום חילול הדיבור.
 
רבנו יונה בשערי תשובה מנמק כיצד יכול הפה להפוך חולין להקדש. פיו של אדם, אם הוא יודע לשמור עליו ולהשתמש בו לעבודת הקודש, נתקדש בקדושת "כלי שרת", וכל מה שבא במגע עם כלי שרת חלה עליו קדושת הגוף. אולם נשאלת השאלה, הלא יחידי סגולה בלבד זוכים לדרגה שניתן לומר עליהם שפיהם משומר מכל רע, ואילו קדושת הנדרים, והאיסור של "לא יחל דברו", אינם מבחינים בין צדיק לרשע, בין מי ששומר את פיו לבין מי שמפקירו?
 
כדי לענות על שאלה זו, אנו זקוקים לבאר יסוד גדול התורה מחשיבה את כל חלקיו של עם ישראל כגוף אחד. 
 
התורה אינה יכולה להתקיים באמצעות יחידים, גדולים וקדושים ככל שיהיו. כל אחד מישראל תורם את חלקו בקיום התורה, ומעבודת ה' של כולם יחד נבנה העולם; "יבואו אלו ויכפרו על אלו". יש שתורמים הרבה ויש שתורמים מעט; יש שכלפי חוץ הוא נראה ריק, ובכל זאת יש בו נקודה חיובית מסוימת, שאינה בנמצא אצל אף אחד בעולם כולו. גם החלבנה שריחו רע, נמנה בין סממני הקטורת, משום שיחד עם הסממנים האחרים הוא משלים את הדרוש, ובלעדיו אין אפשרות להקטיר את הקטורת.
 
איחוד זה הקיים בין חלקי עם ישראל, הופך אותם לגוף אחד, אך אין לאיחוד זה כל ערך אלא בזכות האיחוד בין ישראל וקוב . ה" אותם צדיקים הדבקים בה', יוצרים בקדושתם את הדבק המדבק את כל היהודים זה לזה. 
 
כאשר כל אחד בישראל מתדבק במי שגדול ממנו, נוצר חיבור של קדושה. בזכות חיבור זה יכולה התורה להחשיב את מוצא פיו של כל אחד מישראל כאילו יצא מפי אדם קדוש וטהור, שפיו אכן נחשב ככלי שרת ממש . 
 
מטעם זה גזרה התורה שיחיד מומחה בכוחו להתיר נדרים. 
 
אם קדושת הפה יונקת את כוחה מגדולי ישראל, שפיהם הוא ככלי שרת, אין זה אלא הגיוני שבסמכותם גם לבטל את הקדושה שנוצרה מכוחם. ואולי גם מה שאמרו שבכוחם של חז"ל לבטל קידושין במקרים מסוימים משום ש כל "דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה , " ניתן להבין באופן זה. גם בקידושי אשה מצאנו בגמרא דמיון להקדש, וגם כח זה זקוק להשראה מגדולי ישראל; על כן ניתנה להם גם סמכות לבטל קידושין .
 
חשיבותם של "ראשי המטות" בפרשה זו מתייחסת לעיקר קדושת הנדרים. כל נדר שואב את כוחו מקדושתם של ראשי המטות, ובצדק נאמרה פרשה זו במיוחד לראשי המטות .
 
(ע"פ שם משמואל)
 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן