"ויאמרו אם נא מצאת הן בעיניך יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה, אל תעבירנו את הירדן" [במדבר לב].
"וילך ראובן בימי קציר חיטים וימצא דודאים בשדה" [בראשית ל].
"חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה [משלי כב], "יותן את הארץ הזאת לעבדיך וגו' [בראשית רבה].
אזכור התאריך של פרשת ראובן אומר דרשני, מעיר בעל 'ברכת מרדכי', לשם מה הודיעונו כי היה זה בימי קציר חיטים? מה אומר לנו ה'וימצא דודאים'? מה לי נפקא מינה בכך?
מדוע לא לומר רק את עצם העובדה כי ראובן נתן דודאים ללאה אמו, מה ניתוסף לנו בהזכרת עובדות אלו של התקופה, של המציאה?
והתשובה: כדי להדגיש ולקפל בתוך הדברים גם ביקורת נוקבת על ראובן.
איך זה מסתפקים במה שמוצאים, וכי לא כדאי היה או האם לא ראוי היה, לחפש יותר? ומה היה קורה אילו המציאה הייתה של איזה קוץ ודרדר אחר? איך מסתפקים בנמצא ללא מחשבה, ללא השקעה, סתם כך 'וימצא' רק משום שהזדמן?
ובעצם ה'וימצא' הזה רודף אותנו מאז ועד...
בעצם לא היינו נוסעים 'סתם כך' מן הישיבה או עוזבים את השיעור בבית הכנסת אלא שהזדמן לנו...
'וימצא'! הכי שווה הדבר בשביל הנוחות המפוקפקת הזאת, או הרווח הכספי הזה? האם שווה להפסיד יום יקר לימוד נפלא רק משום שהזדמן לנו?
והדברים מקיפים את כל שדרות חיינו והנהגתנו.
כיון שהזדמן שידוך זה לפנינו בינתיים ננסה...
החשבת היטב? השקעת עיון? האם מובטח חינוך ילדיך בקשר נישואין זה? האם רק משום שלפי שעה הזדמן שווה לנסות??
"וימצא דודאים בשדה".
אסור להשתחד ממציאות. אסור להתפתות מהזדמנויות. אסור להסתפק ב'וימצא'.
ולאחר הרבה דורות עמד שוב ראובן בפני הדילמה.
למה ללכת לקראת הנעלם הבלתי ידוע, מנין נדע כי בארץ ישראל המערבית מעבר לירדן גם כן יהיו גדרות צאן לצאננו וערים לטפינו, מי יודע?
למה להזניח את ההזדמנות הנוכחית? הלא עתה בינתיים ארץ רחבת ידיים לפנינו?
"וימצא" נתונים טובים לצאננו ולילדינו.
הנה מתחו חז"ל קו בין ה'ימצא דודאים' לבין ה'יותן ארץ זאת לעבדיך'.
אילו היה אז ראובן בולם את שוחד ה'וימצא' ולא היה מסתפק במציאות ובהזדמנויות, הרי גם כי יזקין ויעברו דורות על גבי דורות, לא היה סר החינוך ממנו. אילו לא היה מתפתה ל'וימצא דודאים' לא היה משתחד אף לא מן ה'יותן הארץ הזאת לעבדיך'.
בקלם היו מפרשים, "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" מאיזה דבר לא יסור? מן החינוך.
התרחק מה'וימצא'.