האמונה בצדקת הדרך

פרשת היציאה למלחמה מלמדת את צבא ישראל כיצד לעשות תדריך מלחמה.

החיילים נאספים לפני המלחמה לצאת לקרב. כל אחד חגור בכלי המלחמה, והנה הם נעמדים לפני המנהיג הגדול לשיחה אחרונה, "פקודת יום" אם תרצו לקרוא לזה.

הבה נקשיב לתדריך הסודי שנושא המנהיג לפני המלחמה:

בכל קריאה, מן הסתם, כמה עשרות חיילים נשואים או בעלי בתים חדשים, זזים הצידה. הם מנסים לעשות זאת בשקט. לא נעים לחזור הביתה כשכולם יוצאים לקרב...


ואז... ממשיך המנהיג: "מי האיש הירא ורך הלבב? ישוב לביתו!"

מה המשך התסריט? כמה אנשים עוזבים?


מסופר שבזמן ה"חפץ חיים" (רבי ישראל מאיר מראדין, אחד מגדולי ישראל, חי בדור שלפני השואה.) עשו כמה ליצנים שלחמו בו הצגה: הם הראו כיצד אמורה להראות מלחמה של צבא יהודי... בהצגה הם העלו לבמה דמות שהציגה את ה"חפץ חיים" כמנהיג המכריז לפני חייליו את הפקודות הללו.

והנה, עם כל פקודה ופקודה עוד כמה חיילים עוזבים את המערכה.

כשמגיע ה"חפץ חיים" לקריאה האחרונה "מי האיש הירא ורך הלבב - ישוב לביתו!", הסבירו את דברי הגמרא האומרת: הירא מעוונות שבידיו... החייל לא מרגיש מספיק נקי מעברות לצאת לשדה הקרב.


ואז לפי התסריט שלהם... עזבו כל החיילים האחרונים את הבמה, וה"חפץ חיים" לבדו נשאר עומד מול רחבה ריקה מאדם.

וכך כשהוא עומד במרומי גילו, שעון על מקל הליכה, ירד המסך לקול צחוקו של הקהל.

למחרת סיפרו את זה ל"חפץ חיים"...

"הם צודקים" הוא אמר. אבל חסר החלק האחרון שבהצגה...--- שאני מנצח!"


אבל אכן נשאלת השאלה: מה כוונת התורה במילים "מי האיש הירא ורך הלבב"?


ישנה מחלוקת בין תנאי המשנה.

רבי עקיבא אומר: הירא מצחצוח החרבות ומשקשוק המרכבות. בן אדם שרואה את לועי התותחים מכוונים אליו, ותגובתו היא פחד, שישוב לביתו!

רבי יוסי הגלילי אומר: הירא מעברות שבידיו. הוא פוחד כי הוא יודע שיש לו עבירות ולא תהיה לו "סייעתא דשמיא", עזרה משמים בקרב.


מאיזה עבירות הוא ירא על פי רבי יוסי?

מכך שאולי הפסיק בין הנחת תפילין של יד לתפילין של ראש.


ומה הכוונה?

תפילין של יד מסמלות את המעשה ותפילין של ראש את האמונה.


קצין בכיר ששירת במלחמה האחרונה אמר לי: אתה יודע למה ספגנו כל כך? כי זו המלחמה הראשונה שלהם יש יותר אמביציה ואמונה בצדקת הדרך מאשר לנו.

חייל לא יכול לצאת להלחם כאשר ראשו וידו האוחזת בהדק אינם שווים.

אני ודאי לא אכנס פה לוויכוח הפוליטי. אני גם לא מבין בו כל כך. אך דבר אחד ברור. אין חולקים על כך שחלה התדרדרות ברמת המוסר במדינת ישראל. אין גם ספק שיש ירידה הולכת וגוברת במוטיבציה לשירות במדינה. האם אין קשר בין שני הדברים?

יש קשר בוודאי.


אדם שעושה מעשים טובים ואין לו אמונה. ראוי להמון הערכה, אך הוא לא הגיע למלוא הפוטנציאל הטמון בו.

כי כשילמד תורה יגלה כמה דברים הוא אפילו לא יודע!

מלבד עשרת הדברות המפורסמות יש עוד המון מצוות חשובות כמו "כיבוד אב ואם" או "השבת אבידה" או "והדרת פני זקן". או איסור הלוואה בריבית שעמדנו עליו בעבר.


לכן, אנשים אלו אינם אמורים לצאת למלחמה. גם אם בחיי המעשה יצרו הרע גובר, אך ורק כאשר ראשו נקי מעברות הוא יכול לנצח קרב.

עלינו, על כל אחת ואחד מאיתנו מוטלת החובה להבעיר את אש האמונה. לגלות את האור ולהאיר את סביבתנו באור ערכי היהדות. כך מובטח לנו "ותשקוט הארץ..."

יהי רצון שתכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה.