לנצח ללא גבולות: זה מה שלומדים מהנמלה | הרב עזריאל יונה

• הדפסה
• דואל

שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך [דברים טז].

זה אמר הכתוב במשלי "לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם, אשר אין לה קצין שוטר ומושל, תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה. מה ראה שלמה ללמד לעצל מן הנמלה. רבנן אמרי, הנמלה הזו, שלשה בתים יש לה, ואינה כונסת בעליון מפני הדלף ולא בתחתון מפני הטינה, אלא באמצעי, ואינה חיה אלא ששה חדשים למה? שמי שאין לו גידים ועצמות אינו חי אלא ששה חדשים.

וכל מאכלה אינה אלא חטה ומחצה והיא התכת ומכנסת בקיץ כל שמוצאה חטין ושעורין ועדשים. א"ר תנחומא וכל חייה אינה אלא חטה ומחצה והיא כונסת את אלו מה היא עושה כן? שאמרה שמא יגזור עלי הקב"ה חיים ויהיה לי מוכן לאכול.

אמר רשב"י מעשה היה ומצאו בבור שלה שלש מאות כור, מה שמכנסת מן הקיץ לחורף לפיכך אמר שלמה לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם. אף אתם התקינו לכם מצוות מן העוה"ז לעוה"ב. ומהו ראה דרכיה וחכם? רבנן אמרי ראה דרך ארץ שיש בה שבורחת מן הגזל. אמר ר"ש בן חלפתא מעשה בנמלה אחת שהפילה חטה אחת והיו כולם באות ומריחות בה, ולא היתה אחת מהן נוטלת אותה.

באה אותה שהיתה שלה ונטלה אותה וכו', אתם שמיניתי לכם שופטים ושוטרים, על אחת כמה וכמה שתשמעו להן. הוי שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך [דברים רבה].

מעיר הרב אזרחי, מה עניין כל זה לעצל דווקא, וכי רק עצלות אין בה בנמלה הלא מלאה היא בפקחות ובעוד מדות טובות ומתוקנות?

הנה במפור' גילו לנו חז"ל כי אוגרת היא אוצרות חינם ומה תועלת יש בכל זריזותה.

מה שמלמדים אותנו כאן חז"ל הוא בעצם שני דברים: כי חכמתה של הנמלה טבועה בעצם מהותה זהו טבעה.

אין לנמלה לא כשרונות לא מח חושב ולא לב מבין. אין נמלה חכמה יותר או חכמה פחות.

זוהי מהותה של הנמלה כשם שיש בה את עצם מציאותה, יש בה אף זאת שהיא יודעת להבחין ולתור אחר מחסן אמצעי בבית בן שלש קומות.

והדבר השני שמלמדים אותו חז"ל הוא כי מעצם טבעה של הנמלה הוא שהיא בטוחה בחייה הארוכים, היא משוכנעת כי עליה להכין שלש מאות כור חיטים...

וכל זה טבעי ענין של מהות כשם שחוש הריח שלה מבחין בגזל, כך כל הווייתה שואפת ומקווה לחיים ארוכים.

על האדם מוטל אפוא להפוך ערכים אלו לטבעיים, לעניין של מהות.

וכשהמהות היא כזאת אין מקום לעצלות. שכן מקורה של העצלות היא, בכך שחסרה ההכרה בחיוניות המעש והפועל.

כאשר המדובר הוא בעניין של חיים לא יתכן להתעצל.

ללמדך כי הנצח הוא מעצם טבעם של החיים. שכן מהות החיים היא מהות של נצח. ואם לא קיימת השאיפה לחיי נצח משמע גם חיי השעה אינם מיושמים.

וללמדך שאיפה כיצד היא נראית. שכן השאיפה היא מהות החיים.

הנמלה שואפת לחיות ולחיות ולחיות, וכשהיא חיה, לא יתכן כי ישלטו בה רגשות של חדלון.

יצור שקיימים בו רגשות של חדלון משמע אינו חי, אף לא חיי שעה.

זהו עמקה של התפילה 'וחיי עולם נטע בתוכנו', [קדושה דסדרא], שכן בעצם יש בו באדם חיי עולם, וחיי עולם אלו הם התורה הקיימת והמפעפעת בתוכו וקרבו של כל אחד מאתנו.

העצלות היא חדלון, הפך החיים. חיים אמתיים הינם שאיפה אחת עצומה לנצח ללא גבולות וללא שיור.