משלי שועלים

פרטים

באחד הימים מצא הכלב נתח גבינה נאה שמן וטוב. נטל הכלב את חריץ הגבינה בפיו והידס לאיטו כשהוא שמח וטוב לב. בתוך הילוכו הגיע הכלב לשפת הנהר. הוא התבונן היטיב במים והנה הוא מבחין בהשתקפות הגבינה שבפיו. ספק הכלב את כפיו ואמר לעצמו, לו היה גם הנתח שבמים מגיע לאמתחתי כי אז לא היה מאושר ממני. חשב הכלבלב להמשיך בדרכו אך זכר הנתח השמן שבמים לא הרפה ממנו. הוא שב בחזרה אל הגשר התבונן שוב במים והנה הנתח באותו מקום. איש לא נטלו כאילו ממתין הוא רק לבעליו החרוץ. החליט הכלב לאזור עוז בנפשו, כפף כאגמון ראשו והגיע עד לפני המים. שם הוא פער את פיו וניסה לתפוס את חריץ הגבינה שבמים. אך אבוי, הגוש שבפיו הפעור צנח למים, וגם הגבינה שבנהר נעלמה. עלה הכלב זעוף לשפת הנהר כשהוא קרח מכאן ומכאן.

 
והנמשל
משל זה שייך כבר בעיקרו לשלמה המלך, והובא ביתר הרחבה בספר משלי שועלים. מן הראוי להעתיק את דבריו של רבי ברכיה הנקדן מחבר הספר בעצמו: ואני ראיתי זו המידה באיש אשר ליבו מלא חמדה. בכסף וזהב כבד – הכל חומד ואובד. ואמר החכם: הסתפק במה שיש ברשותך, ואל תקנא באשר לזולתך. 
 

פרטים

החורף הקשה והקפוא שפקד את האזור מצא את השועל רעב מתמיד. זה זמן לא מצא לעצמו ארוחה הגונה. אבל לא חיה כשועל הערמומי תישאר רעבה. שכב השועל על אם הדרך וחיכה. הוא לא היה צריך להמתין זמן רב. כעבור רגעים ספורים הגיעה עגלת משא והעגלון שראה את השועל עצר בחריקת בלמים. 'פרווה מצויינת לפני' חשב האיש, נטל את השועל והטיל אותו אחורה אל מקום המטען. לזה בדיוק המתין השועל. עגלת המטען היה עמוס בדגים טריים. נטל השועל ככל שיכל וקפץ מן העגלה.

עוד הוא הולך שמח וטוב לב והנה הזאב לפניו. מהיכן הדגים דרש הזאב הרעב לדעת בקול מאיים. השועל חשב במהירות ואמר: בנהר הקפוא ישנם חורים קטנים. כל שעליך לעשות הוא לשלשל את הזנב לשם והדגים שבתוך הנהר יתקבצו אל הזנב, יתפסו בו, וכך זוכה אתה בארוחה הגונה.

ההסבר נשמע לזאב מוזר אך הוא הסכים לנסות, ובעוד הוא מבטיח לשועל כי מרה תהיה אחריתו אם יגלה כי רימהו פנה לעבר הנהר. ואמנם ראה הזאב כי אמת דיבר השועל. קבוצות קבוצות של דייגים חצבו חורים בקרח כדי להטיל בהם את חכותיהם. ניגש הזאב אל אחד החורים ושלשל את זנבו לתוכו.

הוא לא מיהר. הוא ידע שככל שיחלוף הזמן כך יתפסו יותר ויותר דגים וארוחתו תהיה עשירה יותר. כעבור יממה החליט הזאב כי המתין די והוא ניסה להוציא את זנבו. אך אבוי, המים קפאו והזנב נותר תקוע. ניסה הזאב למשוך את הזנב בכל כוחו אך העלה חרס בידו. בינתיים הופיעו הדייגים ובראותם את הזאב עומד על שפת החור ניסו להבריחו במקלות. הזאב המפוחד משך שוב את זנבו בשארית כוחותיו ולאחר מאמצים הצליח להימלט משם כשהוא פצוע מרוט וחבול.

 

והנמשל

בסיפור זה ניתן למצא כמה מוסרים. הראשון הוא ערמתו של השועל וטעותו של העגלון. אם העגלון היה מעט יותר חכם היה מבין כי שועל בעל פרווה נהדרת לא מוטל כך סתם על אם הדרך. מתנות חינם לא קיימות בעולם. הזאב שפגש בשועל וראה לפניו ארוחה מצויינת החליט לוותר עליה רק משום שהשועל הבטיח לו כי בנקל יוכל להשיג אספקה רבה יותר. במלים אחרות הזאב בחר בפנטזיה במקום במציאות הממשית. לבסוף המתנתו הארוכה של הזאב שהטיל את זנבו לקרח. אם היה הזאב מעט יותר נבון, היה עליו לעזוב את החור המסוכן [העיסקה המפוקפקת] כעבור זמן קצר או לפחות לבדוק בכל פרק זמן מה מצבו שם למטה...   

 

פרטים

באחד הימים החליט התרנגול הרעב לחפש ולנבור באשפה אחד מזון. הוא דחף את מצבורי האשפה ברגליו הדקות, נעזר גם בראשו, ותר בעיניו אחר דבר מזון. והנה תוך כדי נבירה מוצא התרנגול אבן יקרה, אין כמוה ליופי. 

הביט התרנגול על האבן הטובה ואמר: אילו היה מוצא אותך אדם היה מאושר בחלקו. בעיותיו היו נפתרות - הוא היה מוכר את האבן ומתעשר. גם אם היית עולה בידיו של עשיר היה הלה שמח, שכן היה מתנאה ביופייך, תולה אותך לקישוט על צווארו ומתפאר במראך הנאה. אולם אני לא רואה בך מאום מלבד עוד סוג של אשפה. אין לי מה לעשות אתך. מבכר הייתי למצא תולעת, או אפילו חצי תולעת שאתה יכולתי להשביע את רעבוני, אולם בך אין כל תועלת. נטל התרנגול את האבן הטובה והשליך אותה בחזרה לאשפה.
 
והנמשל
ממשל יפה זה ניתן ללמוד שני דברים. הראשון הוא כי לעתים גם דבר יקר ערך אינו שווה מאום. אפשר להכביר בדוגמאות אך די אם נזכיר את ימי הבצורת המוזכרים בגמרא בהם גם לגבירים שהיו משופעים בכסף היה חסר מזון וכל זהבם לא היה שווה מאומה. גם אנשים החולים במחלות חשוכות מרפא, לא יכולים להיעזר בכספם לצורך ריפוי, וכל ממונם לא מסייע להם אלא לחיות את ימיהם האחרונים בנוחות מסויימת.
 
עוד ניתן ללמוד מסיפור התרנגול, את ענין היחסיות. אדם עשוי להיות בטוח כי מה שבעיניו יקר ערך, הוא גם יקר בעיני שאר העולם. אולם ייתכן מאד, שמה שנחשב בחברה שלו, מאוס בחברה אחרת, ומה שקשה להשיגו במחוזותיו, ניתן למרמס במקומות אחרים.
 
 

פרטים

זהו סיפורו של העורב שהביט בוקר אחד במראה ונחרד למראה נוצותיו השחורות וחסרות הגוון. צערו גדל כשנזכר בכל נוצותיהם היפות והססגוניות של שאר בעלי הכנף. מדוע יגרע חלקי מחלקם, מדוע לא אוכל להתהדר בנוצות צבעוניות? עמד העורב והחליט לעשות מעשה. הוא יטול מן הציפורים נוצות ויעטה אותם במקום נוצותיו הוא. ואמנם בחדשים הבאים ארב העורב לבעלי הכנף ובדרכי עורמה היה מצליח למשוך לעצמו נוצה מכאן ונוצה משם. 

 

כאשר המלאי היה מוכן השיל העורב את נוצותיו כולם ועטה עליו את שלל הנוצות היפהפיות שאסף בכל העת האחרונה. עם סיום המלאכה החל העורב להתהלך בגאווה אל מול חבריו בעלי הכנף כשהוא מציג את נוצותיו לראווה. אלא שהעורב לא היה מוכן למהומה הבאה. בתוך מספר דקות החלו להישמע קריאות וצווחות: "הוא גנב ממני את נוצותי, הוא לקח את בגדי". הציפורים השונות זינקו על העורב ונטלו ממנו ציפור ציפור את נוצתו. בתוך זמן קצר נותר העורב ערום ומרוט, מושפל ובזוי.
 
והנמשל
המשל נדמה מובן מאליו. האנשים המתקשטים ומתהדרים במה שאין בהם סופם שינחלו אכזבה ובושה. ואולי מכאן הביטוי המפורסם 'מתהדר בנוצות לא לו'. מוטב לו לאדם שיסתפק במה ששלו ולא ינסה להתהדר במעלותיהם ובהישגיהם של האחרים. כבוד לא יצא לו מכך.
 

פרטים
עכבר צעיר ישב על פתח תחנת הריחיים, ופיו מלא בקמח וסולת שנותרו מעבודות הטחינה במקום. ישב העכבר שבע וטוב לב, והנה עוברת שם צפרדע. שואלת אותו הצפרדע למעשיו, והעכבר מספר לה על רוב עשרו וקניניו. על המזון המצוי תמיד, על החורים שבין אבני הריחיים שם הוא נחבא תמיד כשזרים קרבים, ושוב על הקמח והסולת. אמרה הצפרדע: תראה את גופך, מטונף ומאובק בפירורי הקמח, תמיד אתה חושש מכל עלה נידף, וכל רעש משגר אותך במהירות לחורך הקטן. ראה את ביתי אשר בביצה, אין איש רודף אותי שם, בגדי נקיים, ומזוני בשפע.
 
שידלה אותו הצפרדע לבא עמה לביצה ולדור עמה. כאשר הגיעו אל שפת הביצה פחד העכבר לחצות את השלולית העמוקה וביקש לחזור לביתו. אולם הצפרדע הבטיחה לו כי המעבר קל ובטוח. היא לקחה חוט וקשרה אותו בצד אחד לידה ובצד השני לרגלו של העכבר, וכך כשהוא כרוך בצפרדע החלו השנים לחצות את הביצה.
 
רק כאשר הגיע הזוג המוזר למרכז הביצה, החליטה הצפרדע לבצע בו את זממה. היא התנפלה עליו וניסתה להטביעו במימי הביצה. העכבר המסכן ניסה להתגונן, קירטע ברגליו, נופף בידיו אך ללא הועיל. לשחות הוא לא ידע. בינתיים חלף נשר בשמים שהבחין בתנועה הערה שבלב הביצה. הוא עט במהירות מטה תפס במקורו את העכבר והחל לטוס כלפי מעלה. אלא שעם העכבר עלתה גם הצפרדע שהיתה קשורה אליו קשור היטיב. ניסה הנשר לנעוץ את שיניו בעכבר אך עורו הקשה ושערותיו הסמורות מנעו זאת ממנו. הפנה הנשר את ראשו והבחין בצפרדע וראה כי טובה היא למאכל. שחרר את העכבר, ובנגיסה אחת טרף אותה לתיאבון.
 
והנמשל
אנשים רעים חורשים מזימות על חבריהם. הם מפתים אותם בדברי חלקלקות, ומשיאים להם עצות אחיתופל, מסוכנות ושאינם הוגנות. לאנשים אלו כדאי לספר את המשל המוצג שוב ושוב. בבור אותו הם חופרים לחבריהם עשויים הם ליפול בעצמם. הם בטוחים כי המהלך הערמומי שלהם יזיק באופן וודאי לידידם, אך הם לא מודעים לכך כי בהמשך הדרך, זו שעדיין אינה נראית לעין, יכשלו הם בעצמם ויפלו חלל ברעה שחוללו בעצמם.
 

פרטים

באחד הימים אמר העכבר אל ליבו: עלי למצא אשה טובה, אשה יפה, נאמנה, חרוצה וחזקה. חיפש העכבר בקרב בני מינו ולא מצאה את שאיוותה נפשו. לאחר מחשבה החליט העכבר לפנות אל גורמי הטבע ואיתניו ולבחור מהם את האשה הטובה ביותר. הביט העכבר השמימה וראה את השמש. אמר: מי גדולה כשמש? מי מאירה כמוה? יפה וחזקה, ובכנפיה שמש צדקה. ניגש לשמש וביקש את ידה. ענתה השמש: חוששתני שהגעת לכתובת הלא נכונה. יש כח חזק ממני והוא הענן. ברצותו מכסה אותי וברצותו מגלה. תלויה אני בו וכל השפעתי אינה שווה מבלעדיו.

פנה העכבר לעננה וביקש להינשא לה. ענתה העננה בחיוך: מה כוחי אל מול הרוח, הלא בשעה שהרוח מחליטה לנשוב אין אני בי מאום ואין בי הכח להתנגד. כדאי לך לפנות לרוח.
פנה העכבר לרוח והפציר בה להיות לו לאשה. אמרה הרוח: נכון הוא כי אני מניעה את העננים כרצוני אך יש כח חזק ממני – החומה. האם מסוגלת אני להפיל קיר אבנים, האם יש בי יכולת להניע ולו במעט חומה גדולה? כדאי לך לפנות אליה.
ואמנם פנה העכבר אל החומה וביקש את ידה. ענתה לו החומה בשפלות רוח: מה כוחי ומה מעלתי. הלא כל הרומשים והחיות הקטנות כמו בני משפחתך העכברים עושים בי כרצונם מכרסמים בי וחופרים בי מחילות. עם כל כוחי אינני יכולה להם. 
 
הבין העכבר את תשובתה ופנה לחפש לו עכברה כמותו. ואמנם מצא את המאושרה והיתה לו עזר כנגדו לתפארה.
 
והנמשל
 
לא מעט אנשים מחפשים את אושרם במקומות שם נמצא דמיונם. הם משוכנעים כי אילו יכלו להשיג את המשרה המסויימת, או את בת הזוג הפלונית לא היה מאושר באדם מהם. אלא שגם אותם אנשים שהצליחו להשיג את הבלתי אפשרי הגיעו מהר מאד למסקנא כי מה שכל כך רצו ומה שנדמה להם היה כל כך כדבר אידיאלי כלל לא מתאים עבורם, וכי גם לאותם מאווים נחשקים יש לא מעט חסרונות. הוא פתאם מבין כי אמנם משרה זו נושאת בחובה כבוד וממון אך תובענותה ותלותה בבעל הבית המציק רבה לאין ערוך, האשה הזו אמנם נאה וחכמה אך לא הורגלה במלאכות הבית ומעולם לא לימדה את ידיה הענוגות מלאכה, וכן הלאה. במקרים כאלו מבין האדם כי המקום הטוב ביותר עבורו הוא המקום בו הוא נמצא כעת ולא היכן שמשוטט דמיונו הכוזב.
 
[על פי משלי שועלים]
 

פרטים

 לאיש אחד היה כלב קטן שפגיעתו רעה. כל אימת שהיה הכלב פוגש ביצור בעל חי, בני אדם או חיות אחרות היה מתנכל אליהם, נובח לעברם, ומנסה לנשכם. ניסה בעל הכלב לרסנו, גער בו, ואפילו חבט בו אך ללא הועיל. גם אנשי המקום ניסו לדבר על ליבו של הכלב כי יחדל ממעשיו הרעים אך הוא בשלו, ממשיך להציק ולהטריד את כולם.

בלית ברירה פנו התושבים אל בעל הכלב וביקשו ממנו לסלקו. אלא שנפשו של האדון נקשרה בנפש כלבו והוא לא היה מוכן לשמוע על כך. לאחר דין ודברים העלה אחד התושבים רעיון מבריק. יקשרו פעמון גדול לצווארו של הכלב, כך שבכל פעם שענבלו יצלצל ידעו הכל כי הכלב הטרדן בסביבה וידעו להתרחק ולהסתתר מצרתו של זה. לזאת ניאות בעל הכלב והוא קנה לכלבו פעמון מהודר, גדול ומרעיש. היה הכלב הקטן מסתובב ברחובות ובליבו גאווה גדולה על התכשיט החדש. היכן מצוי עוד כלב, כל כך קטן, עם פעמון כה גדול ומרשים? אלא שיום אחד פגש בו כלב זקן ובראותו את שביעות רצונו ויהירותו של הכלבלב הסביר לו כי גאוותו היתירה אינה במקומה. להיפך, היא אך שמה אותו ללעג ולקלס, שכן הפעמון שנקשר על צווארו לא הונח שם כדי לכבדו ולהדרו אלא למען ידעו הבריות להיזהר ממנו ומהצקותיו, ומה לא להתגאות לריק?
 
והנמשל
לא מעט אנשים מבינינו עלו לגדולה. הם נשכרו על ידי גורמים מסויימים כדי לייעץ להם, למסור מידע, ולעתים להעביר ביקורת על החברה ממנה הם באו. הכוכבים החדשים סבורים כי הם רבי כשרונות וכי הם הצליחו להגיע לתפקידם בזכות יכולותיהם הנדירות, אך הם לא מודעים לעובדה הפשוטה כי הם משמשים ככלי בידיו של גורם רב עצמה שרק עושה בהם שימוש כדי לממש את מטרותיו. דוגמאות אקטואליות לא חסרות, ואין זה המקום לפרטם קונקרטית, אך קל להיזכר בכל אותם 'יועצים', 'אנשי תקשורת', 'עוזרים' שסבורים כי הם קרובים לדרג העליון בעוד אינם אלא מלחכי פינכא הממלאים את רצון אדוניהם שלא מדעת. 
 

פרטים

האריה מלך החיות הגיע באחד הימים לתובנה מטרידה: כל מלך יושב בביתו לבטח, חופשי מדאגות פרנסה וכלכלה ואילו אני, מלך החיות, צריך כל העת לתור אחר טרף ולהביא מזון לפי. מצב זה לא יכול להימשך. חשב האריה והחליט לנקוט בדרך ערמה: הוא הודיע לכל החיות כי הוא חולה מסוכן ומחלתו מתגברת. הוא ביקש כי הם יבואו אליו לפגשו קודם מיתתו והוא מצידו יתן לכל אחד מתנות יקרות ככל אשר יבקש ממנו.

עדרים עדרים החלו החיות להתקרב למקום משכנו של האריה אלא שאז הוציא האריה הודעה נוספת: אין לבא בזוגות. כל חיה תבא לבדה. האריה הסביר כי אם יבואו החיות בקבוצה עלול קול שאונם להכביד על מחלתו.
 
ואמנם הופיעה החיה הראשונה וביראת כבוד פנתה לאריה: באתי לבקר אותך בחלייך. האריה לא המתין זמן רב זינק על חיה וטרפה לתיאבון. וכך כל חיה וחיה. בעל החיים היחידי שנותר היה השועל. הוא התקרב אמנם עם כל החיות לאזור מגוריו של האריה אך בניגוד אליהם הסתתר מרחוק והמתין בסבלנות לראות כיצד יפול דבר. עד מהרה הבחין השועל כי כל החיות הלכו אך לא שבו. הוא גם שם לב שהאריה התעקש לפגוש אותם ביחידות. הבין השועל כי דבר מה חשוד בכל סיפור מחלת האריה והחליט להימלט.
 
בינתיים האריה שסיים לטרוף את כל החיות השדה החל לקרא בקול לשועל: מדוע לא הופעת, לאן נעלמו פעמיך? ענה השועל במשפט אחד: "דרך ההולכים ראיתי, ועקבות השבים לא מצאתי".
 
הנמשל
לא פעם אנו מקבלים פניות מגורמים שונים הנעשים לפתע לידידינו הנאמנים המבקשים את טובתינו והמציעים לנו ליטול חלק ביוזמות מפוקפקות שהרווח בהם עצום והעבודה קלה. הם מסבירים כי מדובר בהשקעה קטנה וחד פעמית שעשויה להפיק רווחים עצומים ומתנות יקרות ערך. לא מעט פתאים נופלים ברשת ולא מעט סכלים גולשים במורדות הפירמידה. החכם, יבחן היטיב את הדברים ובעיקר יבדוק את האותיות הקטנות "מדוע קיים תנאי כזה וכזה"? מפני מה אי אפשר להצטרף ליוזמה בלי למלא פרט מסויים? לסיום יביט החכם בעין פקוחה על כל ההולכים לפניו, האם הם שבו, האם עקבותיהם הטבועות בזהב ובכסף נודעו? אם לא, ישב הנבון בביתו ויסתתר בסוכתו.
 
[על פי משלי שועלים].
 
אשמח לתגובותיכם
 

פרטים

דבר מה עבר בין השור לאריה. המקקים ושאר החיות הציניקניות שהיו יושבי קרנות אמרו שחלף ביניהם חתול שחור. מה היה שם בדיוק איש וחיה לא ידעו אך זאת הבינו כולם: האריה כועס על השור ומבקש להמיתו. השור שהשמועה הרעה הגיע לאזניו החל לשוטט ברחובות כשהוא אחוז אימה ורועד מחלחלה. והנה הוא שומע את שאגותיו של האריה מן הסימטא השכנה. אי אפשר היה לטעות בקולות, או ליתר דיוק בצרחות של הליש הזועם: היכן השור, איפה הוא מסתתר. כל עוד רוחו בו נשא השור את רגליו וברח והנה מוצא הוא קרחת יער קטנה בין העצים מקום בו יוכל להסתתר מאימת האריה. נכנס השור פנימה, אך אבוי כבר נמצא שם מישהו – תיש לוחך את העשב בשלווה.

בראות השור את התיש פרץ בצווחת בהלה וביקש לנוס בשנית. 'מה לך' שאל התיש, 'אתה מפחד ממני? הלא גדלנו ביחד באותו עדר, ואני בסך הכל תיש זקן וחלוש'? 'נכון' השיב לו השור, 'אילו הייתי רואה אותך אתמול לא הייתי אפילו טורח להביט לעברך, אך כיום כשאני מבוהל ומפחד מהארי הזועם כל חיה נדמית לי כמו אריה'.

 

והנמשל

כאשר שבוי אדם בתוך רשת של פחדים כמו גם חרדות ופרנויות, עשוי הוא לחשוב כי הכל רודפים אותו. הוא רואה בכל מעשה פעוט ואובייקטיבי משהו המכוון כנגדו. במקרה של השור, ייתכן שהארה כלל לא רדף אחריו. הקולות האיומים שהוא שמע היו בדמיון שלו בלבד. זו גם הסיבה שהוא ראה בתיש המצומק אריה אימתני. בני אדם, מגלים בכל הערה או משפט שאמר להם הזולת רובד עמוק ובדרך כלל גם פוגעני אליו המעיר כלל לא התכוון. החבר, השכנה, או הגיסה התכוונו באמת לומר משהו תמים, אך באזניו של החרד הפרנואיד זה נשמע תמיד כמו קולות אזהרה המנסים לפגוע בו.