ברית הקשת | מערכת האתר

• הדפסה
• דואל

 

"ויאמר אלקים זאת אות הברית אשר אני נתן ביני וביניכם, ובין כל נפש חיה אשר אתכם לדרת עולם. את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ. והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן. וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם ובין כל נפש חיה בכל בשר ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר".

הקב"ה לא מסתפק בהבטחתו לנח, אלא קובע אות לזיכרון הברית שנקבעה עם נח - את הקשת בענן. ברית זו קיימת לדורות עולם, כלומר גם כאשר ישנו דור שראוי היה לקבל מבול, אותה ברית תגן עליו.

הקשת, אם כן, מסמלת את הברית בין האדם ובעלי החיים לבין הקב"ה, איך הקשת מבטאת את הברית?

א. רבינו בחיי מבאר שהקשת היא גם אות למלחמה וגם אות לשלום. שהרי אם מחזיקים את הקשר באופן שניתן לירות חצים - זוהי קשת מאיימת והיא אות של מלחמה, אבל כאשר הקשת עומדת בכוון שלא ניתן לירות ממנה -  הרי היא אות לשלום.

הקשת בענן נראית כשרגליה לארץ, כאומרת "לא יירו חצים מהשמים", וגם זו קשת שאין בה מיתר, לכן היא אות של שלום.

ב. הקשת נראית כמחברת שמים וארץ - ומסמלת את הקשר שבין שמים וארץ

ג. הקשת ארוגה מאור ומים, האור מתגלה בתוך הענן. הווה אומר העולם מתקיים בחסד אפילו כאשר מידת הדין מתוחה

ד. הרש"ר הירש מבאר עוד קשר בין גווני הקשת לאות הברית, הנהגת הקב"ה מכאן ואילך שלא יגזור כליה על האדם, אלא יחנכנו על יסוד השוני ורבגוניות בני האדם.

ה. עוד מסביר הרב הירש, שהקשת היא קרן אור אחת מלאה וטהורה השבורה לשבעה גוונים - מן הקרן האדומה הקרובה אל האור ועד לקרן הסגולה הרחוקה מן האור ומתמזגת עם האופל; אך כל הגוונים הם אור, והם מצטרפים לקרן לבנה אחת, המאירה במלוא טהרתה.

 

כך נרמז לנו: כל הרבגוניות של הנפשות החיות, מנפש האדם ה"אדום", החסר מעט מאלקים, ועד לנפש הכהה של תולעת רומשת - כולן נפש חיה בכל בשר; ומעל לכל: כל ריבוי הגוונים של נפש האדם, מן האדם הרוחני המאיר באור הרוח ועד לאדם המגושם, שאור ה' בו מעומעם, - כולם מחוברים אל החיים, וה' פורש עליהם את סוכת שלומו; בכולם שבירת קרן אור של רוח ה'; וגם כהי הרוח המרוחקים מן האור - בני האור המה. - וכן מצינו, שחז"ל מדמים את דרגות הצדיקים לגוונים שונים של אור: מן האור המבהיק של השמש ועד לאור המעמעם של המנורה, - הכל הוא אור יקרות, המתגלה בגוונים שונים. "שבע כתות של צדיקים וכו' ופניהם דומות לחמה ללבנה לרקיע לברקים לכוכבים לשושנים ולמנורת בית המקדש" (ילקוט פ' אמור סי' תרנא).