מה אשם הנזיר שנטמא בפתע פתאום? | הרב עזריאל יונה

• הדפסה
• דואל

"וכי ימות מת עליו בפתע פתאום שתי תורים או שני בני יונה וגו', ועשה הכהן אחד אחד לעולה וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וקדש ראשו ביום ההוא" [במדבר ו ].

"והסוד שהוא שאמרו חכמינו ז"ל [אבות ד ב] ושכר עבירה - עבירה [אבן עזרא].

מספרים, שח הרב אזרחי ב'ברכת מרדכי', על אחד האדמורי"ם הגדולים והמפורסמים שנאם בחנוכת הבית של ישיבת חכמי לובלין וזה היה הנאום:

"רבותי מעשיו של הגר"מ שפירא מעוררי קנאה.

רבים המה המעשים, כולם חתומה עליהם חותמת הגאונות, הפקחות, המנהיגות, היראת שמים ועוד ועוד. אין ספק כי גולת הכותרת היא הבניין הזה שאנו חונכים אותו עתה לתפארת בית ישראל ולשגב תורת ישראל.

אך אני רבותי, מקנא בעיקר בדבר אחר. לא בכל אלו הנפלאות ידיו של הגאון המופלא הזה.

אני מקנא באותה מצוה שגררה אחריה את המבהיק מול עינינו.

איזו היא המצווה אשר מסוגלת היא להביא בעקבותיה, את הפלאים העצומים המזדקרים מול פנינו??

באותה מצוה אני מקנא"...

זהו שאומר כאן האבן עזרא, אמנם מת עליו על הנזיר מת פתאום, טומאה זאת באה עליו באונס, אין מקרה זה, בפני עצמו חטא. אבל אילולא אותה עבירה עלומה לא הייתה הטומאה נגררת ובאה.

זהו שאמר האבן עזרא שהסיבה לכך שנזיר טמא מביא חטאת, ולכאורה, מה חטאו הלא הטומאה באה עליו באונס?

התירוץ הוא שיסוד הדבר נעוץ בכלל העצום של עבירה גוררת עבירה.

היינו שאילולא העבירה ההיא לא הייתה באה זאת הנוכחית.

ובכן מהי העבירה הנסתרת אשר גררה אחריה את הטומאה המחללת את נזרו?

על אותה עבירה מביא את החטאת. דברים נפלאים.

ועיין בספר החינוך מצוה שעו שכתב בטעם הדבר שהתורה מבדילה בין כהן לנזיר שאף על פי ששניהם מצווים על הטומאה, אף על פי כן הכהן אינו מוזהר על טומאת אביו ואמו, ואילו הנזיר מצווה אף על טומאתם של אב ואם.

וביאור תמצית דבריו שההבדל ביניהם נעוץ בתכליתם. שהרי הכהן כהונתו אינה תלויה בבחירתו. כל צאצאיו של אהרן הכהן בן אחר בן כוהנים המה, בין אם ירצו בין אם לאו.

לא כן הנזיר הלא הוא אשר הביא על עצמו את כתר נזרו.

אשר לכן אצל הנזיר עומדת לו הסייעתא דשמיא של 'בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו' [מכות י],  והבא ליטהר מסייעין בידו [יומא לח]. וכאשר זוכה הנזיר לסייעתא דשמיא הבאה בעקבות הביאו על עצמו את נזרו, יוכל לעמוד אף בלאו של טומאה עד הקצה האחרון, ואף לאביו ולאמו לא יטמא...

הכהן אינו בטוח בסייעתא דשמיא הזאת שהלא הוא אינו 'בא' ליטהר, הם הם הדברים המאלפים.