מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי. אמרו לו: תינוק אחד יש בבית האסורים יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים [כדי לבחון אותו]. אמר: "מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים"? [רבי יהושע ציטט תחילית של פסוק מישעיהו פרק מב].  ענה אותו תינוק ואמר: "הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו" [התינוק סיים את הפסוק עד תומו]. אמר: מובטחני בו שמורה הוראה בישראל. העבודה [נשבע אני]: שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו: לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל. ומנו? רבי ישמעאל בן אלישע.

 

סיפור מוכר זה ואקטואלי זה מתאר את מצבם הנורא של ישראל מיד אחרי החורבן. לא מעט יהודים, גברים, נשים, נוער ואף ילדים מצאו את עצמם בשבי הרומאים. לא את כולם יכלו להציל כמובן. הרומאים סחרו בשבוייהם כסחורה חולפת וביקשו עבורם טבין ותקילין. לא פלא מדוע כשרבי יהושע שומע על ילד מיוחד, נדיר, שעשוי להפוך ברבות הימים לאחד ממורי וממנהיגי העם הוא ממהר אל בית האסורים כדי לבחון האם אכן מדובר בילד כה מחונן ומיוחד.

 

שיטת המבחן של רבי יהושע פשוטה ביותר. הוא מתחיל לצטט את חלקו הראשון של פסוק מספר ישעיהו והוא ממתין לראות כיצד יגיב הילד. ואכן התינוק, מיד, בשטף וללא טעות משלים את הפסוק עד תומו. רבי יהושע מתרגש, ונשבע כי הוא לא ינוח עד שהילד ישוחרר. כפי שאכן קרה. גם נבואתו של רבי יהושע מתגשמת והילד מתגלה מאוחר יותר כאחד מגדולי הרבנים הלא הוא אבי ישמעאל בן אלישע.

 

אלא שלמרות יפיו של הסיפור וסופו האידילי והמוצלח עולה שאלה מתבקשת אחת: כיצד הצליח רבי יהושע לזהות כי לפניו ילד כה מחונן? הלא הילד בסך הכל השלים פסוק אותו התחיל רבי יהושע לצטט. ייתכן שהוא למד אותו בעל פה, ייתכן שהוא היה אפילו תלמיד חרוץ בבית הספר, אך מכאן ועד ניבוי אבסולוטי של מובטחני 'שיהיה מורה הוראה בישראל' הדרך, קצת נדמה, עוד רחוקה?

 

כדי להבין את התנהגותו של רבי יהושע נצרכים אנו לתאר את הסיטואציה ששלטה באותה עת. ירושלים הנצורה תיחזקה מחסני מזון בכמות כזו שעשויה היתה להחזיק ל- 22 שנות מצור או במלים אחרות לעולם. שכן לא קיים צבא שפוי שיצור על עיר 22 שנים. רק שבירושלים של אותם ימים, התנהל וויכוח מר בין שני מחנות: הצדוקים והפרושים. הצדוקים, שכונו ה'בריונים', טענו כי יש לצאת ולהילחם ברומאים. הם הבטיחו כי ברשותם נשק רב ולוחמים עזי נפש שיגרשו את הרומאים בקלות מן הארץ. הפרושים לעומת זאת לא ראו ענין בלוחמה מיותרת שמבוססת על תחושת גאווה או חוסן לאומי ריק מתוכן. הוויכוח הזה שנשמע מוכר ואקטאולי גם בימינו אלה פילג את העם והוביל את אנשי 'העיר העליונה' הצדוקים למעשה נורא. הם החליטו לשרוף את כל מחסני המזון, כך שהעם כולו ייאלץ לצאת למלחמה שהפכה כעת למלחמת קיום והישרדות. סופה של המלחמה כידוע היה נורא. בית המקדש נחרב מיליוני יהודים נהרגו ונשחטו, ואחרים נלקחו לגלות.

 

בין האנשים שנותרו מהחורבן הנורא היו חלוקות הדעות לפשרו של החורבן. היו שתלו את האסון בשריפת המחסנים, היו שהסבירו את אסטרטגיות הלחימה הכושלות, היו שתלו זאת במלחמת האחים, הצד השווה לכולם היה פרשנויות שהתבססו על גורמים טבעיים וסביבתיים.

 

אך היתה קבוצה נוספת. קבוצה שהבינה כי החורבן והשואה הנוראה הגיעה כעונש על חטאי בני ישראל. גמול על הזלזול בדברי הנביאים, ומידה כנגד מידה כנגד העבירות הקשות שפשו בעם באותה עת.

 

כשרבי יהושע מגיע לכניסה של בית האסורים, שם ישבו לא מעט אסירים ממורמרים, הוא פותח בשאלה פילוסופית קשה הלקוחה מספר ישעיהו: 'מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים'? מדוע נמצא העם בסיטואציה כה נוראה? מי אשם בכך? התינוק לא מהסס והוא משיב לרבי יהושע את התשובה אותה ביקש לשמוע 'הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו' וגו'.

 

במלים אחרות, הילד הקטן, על אף גילו הרך קלט את מה שמבוגרים רבים אחרים לא תפסו: העם הוא שאשם במצבו. החטאים והעוונות האיומים כלפי ה' וכלפי הבריות הם שהובילו את ישראל לשעתו הקשה ביותר. רבי יהושע ששומע ילד כה קטן מצדיק עליו את הדין, ולא מאשים את כל העולם בכאביו, מבין כי לפניו אכן ניצב ילד מיוחד, ילד שעתיד יהיה להתפתח כאחד ממורי העם, הוא פודה אותו, והילד מגשים את ציפיותיו והופך לרבי ישמעאל בן אלישע.

 

[בעקבות דברי הרב סולוביצ'יק, הרב מבריסק].