הגמרא מספרת על רוכל שהגיע לרחובה של עיר והכריז 'מאן בעי חיי'? מי רוצה לחיות? רבי חייא פונה אליו, ואומר: אני רוצה לקנות חיים.
הרוכל מכיר את רבי חייא ואומר לו: אתה לא צריך את המרכולת שלי. מה שלי יש להציע, אתה לא זקוק לקנות.
רבי חייא מבקש ממנו לבא בכל זאת והרוכל אומר לו: "מי האיש החפץ חיים נצור לשונך מרע ושפתיך מידבר מרמה".
אמר רבי חייא, עד כה לא הייתי מודע לעובדה שהפסוק הזה כה פשוט, שהעצה כל כך פשוטה כדי לזכות בחיים.
הרב הראשי לתל אביב, ישראל לאו מעיר: מה החידוש? מה הוסיף הרוכל שרבי חייא לא ידע עד כה?
מסביר הרב לאו כי כאשר אנו קוראים את הפסוק הזה בתהילים אנו משוכנעים שמדובר על עולם הבא, על עולם שכולו טוב, על עולם מטאפיסי, על הישארות הנפש, פתאם הרוכל הפך את זה לסם חיים פרקטי.
הוא מוכר משחת נעליים, משחת שיניים, מסרקים,חוטים, מחטים וכו', ובין היתר הוא מוכר פסוק. הוא אומר דבר פשוט: זו לא סגולה לעתיד לבא, זו לא מעלה במעלות הצדיקים, זו תרופה, זה ויטמין ממשי, כי שלמה המלך אומר בקוהלת: שומר פיו ולשונו – שומר מצרות נפשו.
אין זה עולם הבא, או מעלה של צדקות, אלא זו בריאות הגוף והנפש.
מדרש זה מתאים במיוחד לתשעה באב, שכן כל חורבן בית המקדש הגיע בגלל נושא של שנאת חינם. ישנם סיבות רבות המוזכרות בגמרא, אך כולם מזכירים בעיקר את נושא אהבת חינם.
תשעה באב לא החל בחורבן הבית אלא החל לפני 3300 שנים.
כאשר בני ישראל היו במדבר פארן, ומשה רבינו שלח 12 מרגלים כדי לראות את הארץ. עלו זה בנגב וראיתם את ההר, וראיתם את הארץ מה היא, הטובה היא אם רעה וכו'.
והמרגלים שבו, מתי? בליל תשעה באב.
באותה שנה היו אמורים בני ישראל לארץ כנען, אך המרגלים חטאו בשמירת הלשון. הם אמרו דברים נכונים – הארץ טובה וכו' אבל אז הוסיפו את המילה 'אפס' והפכו לפרשנים.
מדיווח מודיעיני קורקטי הם החלו לדבר במושגים של 'יצליח ולא יצליח'. מדכאים את המורל, שוברים את בני ישראל ואומרים: 'לא נוכל לעלות'.
הם הפכו מעיתונאים לפרשנים. הם מעלו בשליחות אליה נשלחו. הם דיברו לשון הרע על הארץ.
והעם עומד פתח אהלו, משפחה משפחה ובוכים.
ועל כך מובא בגמרא שאמר הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חינם, אני אקבע לכם את הלילה הזה בכיה לדורות.
בית ראשון, בית שני, ועוד צרות רבות אירעו בלילה זה. גם גירוש ספרד שהתרחש לפני 522 שנים [1492] ארע ביום זה.
זה התרחש בליל תשעה באב. וכדי שיבנה בית המקדש, עלינו להתחזק בנושא זה של שמירת הלשון.