אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות | אליעזר היון

לכבוד הפרופסור אביעד קליינברג
המחלקה להיסטוריה
אוניברסיטת תל אביב
שלום

קראתי את מאמרך שהתפרסם באתר ynet הסוקר את מסכת אבות, לקראת הוצאת המשניות בהוצאת ידיעות אחרונות הכולל "טעימות" מאמרותיהם היפות של חכמי המשנה.

אני מבקש להסב את תשומת לבך לפסקה קצרה מתוך המאמר.

בפרק הראשון משנה י' אומר שמעיה: "אהוב את המלאכה, ושנא את הרבנות. את המשנה הזו הבאת במאמרך. אמנם, לא התייחסת אליו, אך הצהרתך הקצרה: "אין מה להוסיף". מבטאת היטיב את דעתך ואת הבנתך את דברי שמעיה, באופן שאינו מותיר מקום רב לדמיון.

אני מצטער על כך. כיוון שלפי דעתי, עם כל הכבוד, יש כאן התעלמות מן הקונטקסט שבו מובאת האמרה, מן הסמנטיקה ומן הרקע של התקופה.
 

דברי שמעיה שלא הובאו במלואם במאמר הם: "אהוב את המלאכה, ושנא את הרבנות, ואל תתוודע לרשות". כלומר יש כאן מוטיב נוסף בבקשתו-דרישתו של שמעיה: אל תתודע לרשות [-לשלטון]. כיצד זה מתקשר לשתי הקביעות הקודמות? בנוסף, אם ההתייחסות ל"שנא את הרבנות" הנה כפשוטה כיצד נוכל אנו –במישור הפרקטי בסיסי - לנהל את חיינו כאשר אין לנו רב, דיין, או שופט, תפקידי ניהול אלמנטריים לכל חברה מתוקנת?

הסמנטיקה של 'האבות' במסכת אבות שונה מן הסמנטיקה שסיגלנו אנו לעצמנו כאן במדינת ישראל בראשיתה של המאה עשרים ואחת. 'רבנות' לדעת שמעיה אינה רבנות במובן של רב 'רגיל' פוסק, או מנהיג את צאן עדתו. הרבנות ממנה סולד שמעיה, הנה הרבנות הנובעת מן השררה, הריקה מתוכן, הנתפסת על ידי אנשים תאבי כח ושלטון. כזו שהנושא אותה אינו ראוי למשרתו מאחר שאין בו כלל לא תורה, לא רצון לעזור ולסייע, ולא יכולת הנהגה פסיקה או משפט.

ובמלים אחרות: כזו שאינה יצרנית ומסייעת, כי אם ממלאת איזשהו חסר או דחף הקיים באישיות

טיפוס האישיות יוצא הדופן הזה, המונע מדחפי שליטה ושררה על הזולת- הציבור, מתואר היטיב בספרם של אדורנו ושל פרו' סנפורד [1950] האישיות הסמכותנית, שעורר בשעתו סערה עזה. קבוצת החוקרים  הגדירה את טיפוס האישיות הנ"ל כ"אישיות סמכותנית" תוך שהיא מנסה לייצר שאלונים שיזהו את סוג האישיות הנ"ל, לנתח את המבנה שלה ואת שורשי התנהגותה.

ניתן אולי באנלוגיה ישירה לייצר מינוח חדש עפ"י דברי שמעיה: "רבנות סמכותנית".

מכאן בקשתו של התנא "אל תתודע לרשות", שוב, הפוליטיקה, אנשי החצר, התככים, המתנות והלוביסטים הם הבסיס לחיים של "רבנות סמכותנית" ריקה מתוכן.

מכאן גם השימוש התמוה משהו במינוח "אהב" את המלאכה.

"אהב" את המלאכה

השימוש  הרך במלה "אהב", הניע אותי לחשוב כי שמעיה לא מבקש לייצר כאן הוראה הלכתית חוקתית בנוסח של אם אין דרך ארץ [-מלאכה], אין תורה וכדו'. התנא לדעתי, מבקש מהאדם, במימד התחושתי, לאהוב את המלאכה, לראות בה כמטרה, להכיר בה כצורך אלמנטרי, -הייתי אומר- ביולוגי כמעט. שכן המלאכה, העשייה, היצרנות הנם כלי ראשון במעלה לאישיותו השפויה ולזהותו השלמה של האדם. אם האדם לא חש כי הוא פועל כי הוא יוצר, הרי במהרה יחפש הוא דרכים אחרות לפרוק את דחפיו את תסכולו, ומכאן הדרך אל "הרבנות הסמכותנית" קצרה.

שמעיה ואבטליון גרי צדק

דומה כי שמעיה ואבטליון שחיו בתקופת בית שני [בערך מאה שנה לפני החורבן] והיו מנהיגי העם [נשיא ואב בית דין], מסבירים בעצם קיומם את מהותה של "שנא את הרבנות". מנין באו שמעיה ואבטליון? הגמ' מספרת כי הם  היו גרי צדק צאצאיו של סנחריב מלך אשור שעלה על ירושלים. סטאטוס מיוחד זה מעלה תמיהה הלכתית: הרמב"ם פסק בהלכות סנהדרין שגרים אינם יכולים להיות מנהיגי העם ושופטיו, מאחר שאחד מתנאי כשירות הדיין הוא כי תהיה אמו מזרע ישראל? לשאלה זו משיב הרשב"ץ כי כאשר נצרך העם למנהיגים בעלי שיעור קומה אזי כשרים וראויים גם גרי צדק. הייחוס הוא דבר חשוב, סבור הרשב"ץ, אבל לא אלמנטרי. מנהיגות ראוייה המתבקשת מתוך העם היא מנהיגות ראוייה, לא מנהיגות דיקטטורית הנכפית על הציבור. העם בימי שמעיה ואבטליון כמה למנהיגות ראויה דגולה, והוא כאילו התעלה מעל שיקולים מעמדיים, לאומיים קיצוניים, וסטריאוטיפיים, והוא בחר את מנהיגיו.  



מקורות נוספים:
אבות דרבי נתן יא מציין כי המלאכה ניתנה "בברית" בבריאת העולם כלומר למלאכה יש בסיס טרנסצנדנטלי, העומד בשורה אחת עם הברית של נתינת התורה.

הרמב"ם רואה ב"שנא את הרבנות" עצה פרגמטית לגמרי: תככי הפוליטיקה, הקנאה, ותאוות הכח, מביאה את האדם לידי סיכון קיומי. שכן ככל שמיקומך גבוה בדרגות השלטון כך הקנאה שנוצרת בסובבים אותך- כלפיך, רבה יותר, ומעמדך ואפילו בריאותך מצויים תמיד תחת איום פוטנציאלי. דבריו של הרמב"ם אקטואליים מאד על רקע רציחתם של מנהיגי העולם, או אפילו על רקע מחלות ודכאונות המלוות תמיד מנהיגים ומלכים. [ראה מקרה בגין].

בברכה
אליעזר היון

תגובות   

+1 #1 למדתי. מסכים. משכנעה.יוסף גיא 2009-07-19 20:49
:-)

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן