משה קיבל תורה מסיני

משה קיבל תורה מסיני | אליעזר היון

פרק א, משנה א משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. והן אמרו שלושה דברים: היו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה.

כאב הבטן הפרטי

החוויה התחושה והרגש הם סובייקטיביים. כלומר נחווים על ידי אדם אחד ועל ידיו בלבד, פרופ' ליבוביץ אמר פעם "ברגע שאני אומר שאני חש בבטני - בטל השוויון ביני ובין בני אדם אחרים לגבי הכרת עובדה זו. כי את הכאב הזה אני לבדי חש, ואין אדם בעולם שחש אותו או יכול לחוש אותו... "

שרשרת העברת התורה מדור לדור נתפסת במשפט הפתיחה של המשנה כדבר הטרוויאלי ביותר: משה קיבל תורה מסיני לאחר מכן הוא העביר אותה ליהושע תלמידו, יהושע לבאים אחריו וכן הלאה כאילו אין לך דבר טבעי מכך, פשוט מכך, באופן אירוני- נדמית שרשרת העברת התורה כפועלת מאליה, כנפעלת מכח האינרציה.

אלא שאז נקטעת השרשרת הזו ללא כל סיבה נראית: נביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה והן אמרו שלשה דברים ... בסיום הדברים אין כל המשך. גם לא במשניות הבאות. מה קרה אז? מה היה מיוחד כ"כ בשלשת הדברים? ומדוע דווקא הם אמרו אותם?

התורה סובייקטיבית?

האם תפיסת האדם את התורה היא סובייקטיבית, כלומר נחווית על ידי האדם כדבר אישי אינדוודואלי? משהו שרק הוא חש, האם נכון יהיה לומר שלגבי הכרת עובדת היות הבורא או האמונה בתורת משה 'בטל השוויון ביני לשאר האדם'? והשאלה אינה רק תיאורטית, שכן אם התורה היא רגש סובייקטיבי הרי שיש להניח כי התורה תתקבל על העם -גם במישור האופרטיבי- בצורות שונות ובדרכים רבות. ובמשנה לא כך: משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים וכן הלאה, כלומר את אותה תורה שקיבל משה בסיני העביר ליהושע, ויהושע הלאה בדיוק מופלא עד שהגיעו ימי כנסת הגדולה. מה קרה אז?

הפוסט טראומה של העם היהודי

תקופת אנשי כנסת הגדולה היא תקופת תחילת בנינו של בית שני, בערך 350 שנה לפנה"ס. אותה תקופה היתה אחת התקופות הקשות לעם היהודי- לאומית ודתית. עזרא הסופר קיבץ סביבו את עולי גולי בבל ששרדו מן החורבן של הבית הראשון ויחד עם חבריו ייסד את 'כנסת הגדולה' -המוסד המשפטי לצדק הגבוה ביותר. ב'כנסת הגדולה' שקדו החכמים על תקנות רבות סדרו את ספרי התנ"ך, סדרו את התפילה, ונלחמו בהתבוללות שפשתה אז בקרב עולי בבל.

מה השתנה? תקופת אנשי כנסת הגדולה היא התקופה ה'פוסט טראומטית' של העם היהודי, העת החדשה שלו. שבעים שנה קודם לכן נחרב בית המקדש שהיה המרכז הרוחני החשוב ביותר בארץ ובעולם והעם התפזר ונחרב. העם היהודי שהיה רגיל לנביאים שהיוו מדיה ישירה אל האלוקים, לעצמאות מדינית ודתית המונהגת על פי חכמי התורה, מצא את עצמו ללא נביאים, ללא זהות דתית ועם הרבה עמי ארצות [כפי שמתואר בספרי הנביאים]. הכהונה הגדולה- אותה משרה הנמצאת בראש ההייררכיה התורנית רוחנית- נתפסת על ידי אנשים חמדנים ובעלי שררה.

התורה הפכה לסימבול, לסובייקטיבית. כל הרוצה בא חופר ומסביר בה כנפשו, זרעי הצדוקים שהתפלגו מן היהדות 150 שנה לאחר מכן נזרעו אז.

כנגד זה נלחמו עזרא הסופר וחבריו.

ואת המשך העברת התורה וגיבוש הזהות הדתית של העם היהודי-

הם אמרו בשלשה דברים:

העמידו תלמידים הרבה- הדרך היחידה למיגור תופעת הבערות, החדרת האינטלגנציה היהודית-דתית לכל שכבות העם והפיכת התורה על ידי כך לרולוונטית.

עשו סייג לתורה- סילוק תחושת הסובייקטיביות כלפי התורה, הגדרות הברורים שהוקמו מסביב לגופי תורה [-המצוות המקראיות] מוכיחים את חשיבותה ומוחלטותה.

והוו מתונים בדין- עם כל מה שנאמר נשמרו אנשי כנסת הגדולה מן ה'פונדמנטליסטיות', מאותם אלו שימהרו לחרוץ גורל על פי התורה בלי לבדוק היטיב את הדין ואת השלכתו למקרה או לתקופה. הקיצונים שלא פחות מסוכנים הפשרנים. על אלו מבקשים 120 החכמים הקדמונים אנא, הוו מתונים בשבתכם למשפט בבואכם לחרוץ דין.