הכח שבדיבור - חברותא

הכח שבדיבור | אליעזר היון

פרק א משנה יז

שמעון בנו אומר:

כל ימי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה.
ולא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה.
וכל המרבה דברים, מביא חטא.

שלשת הפסקאות שבמשנה תמוהות משהו: מה עניין הגוף לשתיקה, הקונוטציות המיידיות שעולות לשתיקה ודיבור הם רוחניות לאו דווקא גופניות - פיסיות. היה צריך לומר ולא מצאתי לאדם [=נפש] טוב אלא שתיקה?

מדוע המדרש אינו עיקר? מדוע המרבה בדברים מביא חטא? ואיך זה קשור לזה שהמדרש אינו עיקר? ואם זה אכן לא קשור, מדוע העצה של "כל המרבה דברים מביא חטא" אינה כתובה מיד בסמוך ל- "לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה", לשם מה מפרידה הפסקה - שלכאורה אינה קשורה- "לא המדרש עיקר אלא המעשה" בין שתי הפסקאות?

הרב מברטנורא בפירושו על המשנה מביא את חטא אדם וחוה כדוגמה לכך שכל המרבה בדברים מביא חטא. חוה, כאשר נשאלה ע"י הנחש מדוע אין היא אוכלת מעץ הדעת הוסיפה על איסור האכילה המקורי גם איסור נגיעה בעץ למרות שבכך לא הוגבלה. לדעת הרב מברטנורא 'ריבוי הדברים' הזה הוא שגרם לחטא אדם הראשון. גם דוגמה זו תמוהה במקצת כיוון שריבוי הדברים המסויים של חוה לא נראה כתואם לריבוי הדברים הפרוזאי לכאורה של "כל המרבה בדברים מביא חטא".

ייתכן כי הפתיח "כל ימי גדלתי בין החכמים" הוא המפתח לפתרון. לפי מה שאני רואה, המשנה בנויה כשני שלבים כשתי פזות. כאשר החלק הראשון מדבר על דיבור סתמי דיבור חול, והחלק השני מדבר על צורת הדיבור האמוני תורני ועל הסכנות שבו כאשר אינו נעשה כיאות וכפי שיבואר.

המרד הראשון בהיסטוריה של האנושות

לפני 3800 שנה בערך קם המרד הראשון או אם תרצו המהפכה האזרחית הראשונה, אנשים מכל רחבי הגלובוס החליטו להתאחד ולהקים להם אימפריה הומוגנית "וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים אֲחָדִים " שבמרכזה מגדל שבאמצעותו ילחמו הם בבורא עולם "וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם: פֶּן- נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ". [בראשית יא]

והנה למרות שהקונספט הזה נשמע סוריאליסטי לחלוטין הקב"ה "לוקח" אותם לגמרי ברצינות "ויאמר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם, וְזֶה, הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת; וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת". וכאן כאילו לא מוצא ה' פיתרון אחר מלבד "הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם, אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. וַיָּפֶץ ה' אותם מִשָּׁם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר".

כמובן שסיפור המגדל הזה או כפי שהוא מכונה "דור הפלגה" תמוה מאד ופירושים רבים נאמרו בו, אולם נדמה שאחד המוטיבים המרכזיים התמוהים שבו הוא כביכול "חוסר הבררה" של הקב"ה "וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת", מדוע?

דיבור ככח פיזי

המהר"ל מפראג ממנהיגי היהדות הבולטים שבעת החדשה קבע יסוד פילוסופי עצום: לדיבור ואפילו למחשבה יש כח פיזי ממשי, ובכוחו ליצור ולפעול.

לדעתו של המהר"ל כאשר אדם חושב רעה על חברו או מדבר כנגדו הוא מייצר כח פיזי שעשוי לפגוע בחברו, הסיבה היחידה שההיזק לא מתרחש הוא המחשבה הנגדית של אותו חבר 'המתנגשת' כביכול עם המחשבה הרעה של הראשון וכך לא קורה דבר. זו הסיבה שבמגילה ביקשה אסתר "להעביר את רעת המן האגגי ואת מחשבתו " ולא ביקשה לבטל את הגזירה, מאחר שכבר יצא הדיבור ונחתם, נוצר כח פיזי בעולם של "הרג ואבדן" שאותו כבר לא ניתן לבטל. הדבר היחיד שנותר היה לנתב אותו לאפיקים אחרים, לשונאי היהודים למשל, ומכאן הניסוח במגילה להעביר ולהשיב.

המאפיין המרכזי של בוני המגדל היה האיחוד שבהם, ויהי כל הארץ שפה אחת הדיבור ההומוגני האחיד הזה יצר כח שאותו אי אפשר לבטל. גם הקב"ה שברא את עולמו בכפוף לכוחות הטבע לא רצה כביכול להתנגד לאותו כח פיזי טבעי אדיר שיצא מבוני המגדל, ומכאן שלא נותרה לו בררה אלא לפרז את הדיבור המשותף הזה הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם--אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ.

עתה נשוב למשנתנו. כאשר שמעון [שלימים התפרסם כרבן שמעון בן גמליאל נשיא ישראל] אומר כי כל ימיו גדל הוא בין החכמים, והוא מספר שבחברה המעולה של החכמים שבה הוא חי הוא לא שמע דיבורים מיותרים או דיבורים שעלולים לייצר כח פיזי שמטרתו להזיק או לייצר דברים שליליים, ואשר לכן הוא השתמש במונחים פיזיים של לא מצאתי טוב לגוף אלא שתיקה. מאידך משתמע מכאן שדיבורים חיוביים, של קדושה למשל, או שמיעתם, עשויים להועיל לגוף גם אם לא תמיד מבינים את הטקסט, שלדיבור כאמור יש כח פיזי לרע וגם לטוב. ומכאן משמעות נוספת ל"כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה".

היו ברוכים,

אליעזר