הפטריוט ושכיר החרב | הרב משה גרילק

 

"אנטיגונוס איש סוכו קיבל משמעון הצדיק. הוא היה אומר: אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס. אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס. ויהי מורא שמים עליכם". (פרק א' ג')


צדוק ובייתוס שמעו מרבם, אנטיגונוס איש סוכו, דברים אלו שלא התיישבו על לבם כראוי. רבם, בחיר תלמידיו של שמעון הצדיק, שהיה משיירי כנסת הגדולה, הוא שהורה להם את הדברים האמורים לעיל. אך, במקום לדרוש הסבר, לנסות לרדת לעומק דברי רבם, קמו הללו והקימו את התנועות הרפורמיות הראשונות בעם ישראל. אלו, ידועות בתולדות עמנו כ"צדוקים" וכ"בייתוסים".

כה מסופר עליהם באבות דרבי נתן: "אנטיגונוס איש סוכו היו לו שני תלמידים, שהיו שונין (לומדים) בדבריו, והיו שונין לתלמידים ותלמידים לתלמידיהם. עמדו ודקדקו אחריהם ואמרו: "מה ראו אבותינו לומר דבר זה ("הוו כעבדים… שלא על מנת לקבל פרס")? אפשר שיעשה פועל מלאכה כל היום ולא יטול שכרו בערבית? אלא, אילו היו יודעים אבותינו שיש עולם אחר ויש תחיית המתים, לא היו אומרים כך. עמדו ופירשו ובייתוסים על שום בייתוס… וצדוקים אומרים: "מסורת היא ביד פרושים, שהם מצערים עצמן בעולם הזה, ובעולם הבא אין להם כלום" (אבות דר' נתן, פרק ה', משנה ב').

לפנינו דוגמא קלאסית לדרך פעולתו של ההיגיון האנושי. אכן, הדברים – במבט ראשון – נותנים מקום לטעות, שטעו בה תלמידים אלו. אם אין שכר על קיום ואם זו המסקנה, נדרשת הבנה חדשה לתורה שבידינו. הבנה, שאינה תואמת את המסורת המקובלת. "עמדו ופירשו מן התורה". תלמידים אלו התעלמו, בעת הניתוח "ההגיוני", מן העובדה שאנטיגונוס רבם המשיך להאמין בעולם הבא ובתחיית המתים. כלומר, בהגיונו של אנטיגונוס לא הייתה קיימת ה"סתירה", שגרמה לתלמידיו לפרוש מן התורה. במקום לשאול, החליטו כי "מסורת ביד הפרושים שמצערים עצמם בעולם הזה, ולעולם הבא אין להם כלום".

הפרושים, ורבם בתוכם, הניחו תלמידים אלו מבולבלים. מסורת ריקה בידם, והם מקיימים אותה סתם כך, למרות חוסר התועלת וההגיון שבה. תמונת מצב, שכאילו נלקחה מן המאה שלנו.

אך, לו באו אל רבם בשאלה, לו פנו אליו בבקשה שיסביר את הסתירה הבולטת, לכאורה, בין התנהגותו למעשה, לבין המשפט המביך שהשמיע באוזניהם, היה אנטיגונוס מסביר להם את הדבר בטוב טעם. הם היו לומדים כלל חשוב: כשעוסקים בנושאים רוחניים מהותיים, לעולם אין להיתפס בצורה שטחית למשפט שנאמר ע"י חכם מעמיק. המלים, כפי שהן מושמעות, עלולות להטעות. מי שניסח את המשפט, ניסה לאצור בקרבו פילוסופיית חיים שלימה, אותה לא ניתן לקלוט ולרדת לעומקה על רגל אחת, תוך קריאה חטופה בתור לאוטובוס, או רגע לפני שנרדמים בלילה.

פסוקי הגות דורשים מאמץ אינטלקטואלי רצוף, ריכוז מחשבתי מרבי, לב פתוח – בלא נטיות זרות המנוגדות לבקשת האמת. ומה שחשוב ביותר, מנה גדושה של הסבר בעל פה, מצד המורה עצמו. כי לעולם אין בכוח המילים לבטא את מלוא המחשבה העומדת מאחוריהן. לו היו שואלים את רבם, היה הלה מתריס כלפיהם ואומר: "אם הבנתם את דברי כפשוטם, שאין שכר למצוות, שאין פרס לעבודת ה', מדוע לא שמתם לב שפתגמי סותר פסוקים מפורשים בתורה? מדוע לא שמעתי מפיכם דברים בנוסח דבריו של הפרשן, דון יצחק אברבנאל, אשר בפירושו לדברי, שואל את מה שצריך לשאול?

"אמנם בדברי אנטיגונוס איש סוכו יראה ספק גדול, באומרו שלא יעבוד האדם את בוראו ע"מ לקבל פרס, אלא ע"מ שלא לקבל. כי הנה ייעודי התורה תמיד לא יחשו מלקרות בני אדם לעבודת המצווה מפני השכר, שנאמר בעשרת הדברות: "למען יאריכון ימיך, ולמען ייטב לך". ואמר: "ושמרת את חוקיו ואת מצוותיו אשר אנוכי מצווך היום, למען ייטב לך ולבניך ולמען תאריך ימים". וכן במקומות רבים. ולא עוד, אלא שהקב"ה בעצמו אמר: "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את כל מצוותי כל הימים, למען ייטב להם" וגו', ואם הוא, יתברך, רוצה וחפץ שתהיה עבודתנו מכוונת להנאתנו ולתועלתנו, איך יאמר אנטיגנוס שהיא עבודה פסולה, ושאין ראוי לעשותה?" (אברבנאל).
"כך הייתם צריכים לבוא ולשאול, צדוק ובייתוס. הלוא אין לחשוד בי" היה ממשיך אנטיגנוס בדבריו, "שאומר חלילה דברים נגד פסוקים מפורשים בתורה.

לו הייתם באים אלי ברוח נכונה, הרי דווקא בסיוע השאלות הנוקבות, שהייתם מעלים, הייתם מצליחים לרדת לעומקו של עניין. להבין במה המדובר. להשכיל ולדעת, שגיליתי במשפט המצומצם והקצר את מהותם של חיי האושר עלי אדמות.

שימו לב, לא אמרתי בדברי: "אל תהיו כעבדים, המשמשים את הרב על מנת לקבל שכר". דייקתי בדברי, ניסחתי וכתבתי: "על מנת לקבל פרס". קיים הבדל תהומי בין שתי מילים הללו, בין המושג "שכר" לבין משמעות המלה "פרס". זאת, למרות הזהות בפירושן. נכון, שתי המילים מבטאות תגמול – שכר. אולם, עלינו לזכור, שאין בלשון הקודש מילים נרדפות סתם, בלא תוספת או שוני במשמעות. ובכן, המלה "פרס" פירושה גם חלק, מלשון פרוסה. כלשון המשנה (כריתות ג', ג') "ונכנס למקדש ושהה כדי אכילת פרס". ואם כן, הרי ברור לנו, שכאשר משתמשים במלה "פרס", כתגמול, במובן של שכר, כוונתנו לומר, שאין זה תשלום מלא. הבנתם, צדוק ובייתוס, תלמידי הריפורמים, לאן אני חותר?"

"עמדתי בפני בעיה קשה," היה בודאי אנטיגנוס מאיר את עיני תלמידיו הסוררים, לו רק רצו באמת לשמוע. "קיבלתי מרבי הגדול, שמעון הצדיק, שהעולם עומד על שלושה דברים: על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים. למדתי בבית מדרשו, ששלוש האיכויות הללו הם תוכנו של העולם, לא רק הרוחני, כי אם בפירוש גם הפיזי. נדרשנו ע"י רבנו כבני אדם וכיהודים, להפוך מושגים אלו לאורח חיינו התמידי, לנתיב בו נצעד כל חיינו. גדול היה החשש בלבי, שתלמידי שומעי לקחי, והדורות הבאים בכלל, יחטאו בהבנת המושגים הללו. ובדרישה לחיות לאורן, הם ישאפו לקיים תורה זו, עבודה זו וגמילות חסדים זו, בגלל התועלת האישית שהיא מעניקה לאדם. בגלל צמיחת האישיות, על כל תענוגותיה, שהאדם חש, שעה שהוא עוסק בהם. ובכך – יפסידו את העיקר.

מה פירוש? פשוט ביותר!

שניים יוצאים לקרב, ללחום למען המולדת הנתונה בסכנה. שני חיילים דומים בכל: במדיהם, בכלי נשקם וברוח הלחימה הפועם בקרבם. אולם, האחד הוא פטריוט, שנקרא ע"י העם אל הדגל. ואילו השני, הוא שכיר חרב, שגוייס ונשכר מארץ אחרת. האם קיים הבדל ביניהם?

בשדה הקרב – לא! כל אחד מהם יעשה כמיטב יכולתו, אם כי ממניעים שונים לחלוטין. ובכל זאת, אין להתעלם מן השוני העמוק, הפעור כתהום בין רוחם של שני הלוחמים הללו. הפטריוט מזוהה עם מטרות המלחמה וממצה את רגשותיו הלאומיים עד נשימתו האחרונה. הוא חי את רוח העם, שהתעוררה בשעת הסכנה. הוא חלק מן האומה הנלחמת על חייה. הוא גאה בכך, והגאווה מעניקה טעם מתוק לחייו.

החייל השני שכיר החרב, מצפה לשכר המלחמה בלבד. לצ'ק השמן עם הכרזת שביתת הנשק. אמנם, הוא יילחם בחרוף נפש, הוא יעשה את מלאכתו נאמנה, אולם לבו בל עמו. אין הוא שותף עד כלות נשמתו, למטרות המלחמה, תקוות השכר והתשלום יוצרת מחיצה בלבו, ואינה מאפשרת לו הזדהות מוחלטת עם המטרה, למענה יצא להלחם.
מי מאושר יותר? או יותר נכון, מי זכה לתגמול גדול יותר, מלא יותר, עבור שרותו הצבאי? הפטריוט שרוחו התחדשה בקרבו, שהתאחד מחדש עם שאיפות עמו, או החייל המקצועי, הלוחם היטב, אך עומד בלבו מן הצד?

נחדד את ההבדל בדוגמא מוחשית יותר. איזו אשה זוכה לגמול גבוה יותר? זו שנישאת לגבר בגלל כספו הרב, או זו שנישאה לבחור עני, מתוך אהבת אמת? האם קיים גמול גדול יותר מאשר ההתמזגות וההידבקות בשאיפת לבי? התמזגות, בלא נגיעה עצמית כלל? האם זה לא השכר האמתי, בעוד רצון הפקת התועלת ממעשי ה"אגו" שלי יוצר מחיצה ופוגם בשכר עצמו?! שכר כזה קרוי בלשון חכמינו: "פרס", שמשמעותו חלק מן השלם, מחצית.

"וזו, תלמידי הסוטים מן הדרך הישרה, זו הייתה כוונתי: תלמדו תורה, קיימו מצוות, בגלל האמת הטהורה היצוקה בהן, ורק בגללה. כך תזכו לשכר אמתי, הן בעולם הזה והן בעולם הבא. הוא שכר ההתדבקות באמת המוחלטת בשכינה בקב"ה.

כי אם תבקשו פרס – מחצית, תפסידו לבסוף הכל, כפי שבפועל באמת קרה לכם.[

Image

תגובות   

0 #1 מאמר עמוקשמעון 2008-10-12 16:46
זהו מאמר מאוד עמוק וחשוב אשר, לי לפחות, דרש כמה קריאות חוזרות כדי להבין את הנאמר בו ועדיין אני לא לגמרי בטוח שהבנתי עד הסוף...

אני לפעמים שולח לחברי החילונים מאמרים יפים מחברותא, אך הפעם אני מתלבט. המאמר נכתב ברמיזות ואני לא בטוח שהוא יובן נכון.
0 #2 ומה עם הוו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פיש מיש 2010-02-06 14:34
רוצה לומר אני משמש ואיני כלל מבקש את השכר החלקי אלא אני אשאף כל הזמן לשלם- השכר האמיתי
יש מיש

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן