רמת מגשימים | הרב משה גרילק

חדשי הקיץ מביאים לנו בקביעות פרישת שלום מ"פרקי אבות". מסכת שפרקיה נלמדים בשבת אחרי הצהרים. המסכת מאוכלסת באמירות קצרות בענייני מוסר ומידות, מפיהם של חכמי המשנה, בסוף ימי הבית  השני ולאחריו. הרבה אמרות כנף הנהוגות בשפתנו, או המשמשות לצרכים דקורטיביים, נטולות מ"מסכת אבות".

 
יש התמהים על מקור שמה של המסכת, אשר לכאורה, אינו ממצה את תוכנה, לפי אמות המידה הבסיסיות של כל ועדת שמות ממוצע. אולם יותר מכך מטרידה שאלה נוקבת, העולה אפילו בעיון שטחי במסכת זו.
 
הגאון (רבי אליהו) מוילנא, בחיבורו על מסכת אבות, טרח ומצא לכל אמרה מקורות מפורשים בתורה, בדברי הנביאים או בכתובים. בכך שלל לכאורה את האותנטיות של כל המסכת, כאילו אין בה שום חידוש. על כרחך אתה תמה לשם מה נכתב הספר?
 
הגדיל לעשות אחד מחכמי המשנה, בפרק רביעי: "שמואל הקטן אומר בנפול אויבך אל תשמח, ובהיכשלו אל יגל לבך..." אמרה נאה המופיעה מפורשות, מילה במילה, בספר משלי (כד יז). ואתה שוב תמה , כמעט נעלב, היכן היה עורך הספר (רבי יהודה הנשיא) בעת הכנתו.

 

* * *

 

שאלות מן הסוג הזה, אינן מצפות לתשובה. הן מאלצות אותך לחזור לנקודת המוצא. הן כופות עליך יחס שונה להערכותיך הראשוניות.

עיון מדוקדק בספר "אבות" ובתולדות חיי מחבריו, מעלה דמיון מדהים בין האמרות הנאות, ובין המסופר בתלמוד ובמדרשים, על הביוגרפיה האישית של חכמי המשנה. הבה נדגים, ומן הקל אל הכבד.

 

"הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". (א, י) אימרה התואמת בדיוק מפליא את מקבץ הסיפורם המפורסם - ששמענו בגן הילדים - על הלל הזקן (שבת לא). כולל, את הסיפור הידוע, על אותו גר שביקש ללמוד את התורה כולה על רגל אחת, ונענה בחיבה: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך... התאמה מדויקת לדבריו "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

 

דוגמא נוספת: רבי יהושע בן לוי אומר, בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה" (פרק ו). לכאורה רק אינפורמציה נבואית, למעשה סיפור חייו היפה של רבי יהושע בן לוי, המופיע פעמים רבות בתלמוד, כמופת של אהבה ומסירות לתורה, כמי שנושא את נכדו על כתפיו לבית המדרש וכו (כתובות עז, עירובין נד ועוד)

 

יש עוד אמרה בפיו של רבי יהושע בן לוי. הוא דורש מלומד התורה, גם, שלא יהיה "מחזיק טובה לעצמו" (פרק ו). לגמרי במקרה ובהקשר אחר, מספר התלמוד, (כתובות עז) כיצד הסתיר אותו חכם את גדולתו, הכחיש בפה מלא את זכויותיו כדי "שלא להחזיק טובה לעצמו".

 

ניתן להוסיף ולהדגים, אולם הדוגמא הטובה ביותר, כרוכה בספור חייו של שמואל הקטן, אותו ציטטנו בראשית מאמרנו.

 

* * *

 

התלמוד מספר (סנהדרין יא) על רבן גמליאל נשיא ישראל, שהזמין אליו שבעה חכמים, לעבר את השנה (להכריז על שנה מעוברת, שבעבר הייתה נקבעת לפי בית דין, שזומן מראש ובמיוחד). השכים ומצא שמונה חכמים. אמר רבן גמליאל: מי שעלה שלא ברשות - ירד! עמד שמואל הקטן ואמר: אני עליתי שלא ברשות, ובאתי רק כדי לראות וללמוד איך מעברים את השנה. ענה לו רבן גמליאל: שב בני, שב! ראויות כל השנים להתעבר על ידך, אלא אמרו חכמים: אין מעברים את השנה, אלא במזומנים לה". בהמשך נאמר ששמואל הקטן היה אמנם בין המוזמנים, וכדי שלא יעלב האיש  בא בלא רשות, נטל על עצמו, את קלונו של האורח הבלתי קרוא.

 

איש זה מצוטט בפרקי אבות כאבי האמרה "בנפול אויבך אל תשמח, ובהכשלו אל יגל לבך". הנטולה כאמור מספר משלי. אין אמנם חידוש מילולי באימרה המצוטטת. החידוש כולו נעוץ, ברמת הביצוע של הציטטה. חייו היו מופת לרמת ההגשמה של הפסוק במקרא, ועל כן, אמרה זו - שלו היא. היא הביוגרפיה המקוצרת והמתומצתת של "שמואל הקטן", שהיה ידוע בעניוותו המופלגת, במסירותו לזולת, ושמו נקבע, על שם שהיה מקטין את עצמו.

 

ספר אבות הוא, אפוא, אנציקלופדיה של ביוגרפיות. מגמתו של עורך המשנה, לא היתה רק בתוכן האמרות (שכאמור אין בהן חידוש), אלא בעיקר בהצגת גלריה ססגונית של "מגשימים". אנשים שלא היו רק "נאה דורשין, אלא גם "נאה מקיימים". כמאמר הידוע של רבי אלעזר בן עזריה בביקורתו החריפה על חכם אחד, שלימד הלכה נכונה, אך לא קיים אותה בעצמו: נאים הדברים - כשהן יוצאים מפי עושיהן" (תוספתא יבמות פ"). מאמר החוזר עלך עצמו בווריאציות שונות בכל הספרות התורנית לדורותיה.

 

* * *

 

מאז הינתן תורה לישראל, היחס לכל אישיות תורנית, ולכל אימרה ותהא נאה ומפוכחת כאשר תהא, אינו נקבע באמת מידה של שנינות לשון, צחות סגנון, ואפילו תבונה, כי אם קודם לכל - ברמת ובמידת ההגשמה של מבשרה.

 

מכאן שמו של ספר אבות: "מפני שנסדרו הנה דברי אבות הראשונים, שקיבלו את התורה זה מזה... והודיענו רבי (יהודה הנשיא): איך היו מעשיהם נכונים..." (רשי בסיום המסכת).

 

רק המלים והמחשבות שהוגשמו למעשה, זכו להכנס לאוצר הנצחי של תורת ישראל, כהוראת שעה וקבע.

 

כי להדריך ולהורות הלכה והליכות, מוסר ומידות, או לכהן בקודש על כיסאם של מורי הדורות, לא די בכישרון רטורי, בחדות לשון, בבקיאות או בתורת היחסים. דרושה קודם לכל רמת הגשמה אישית, של חיי מופת.

 

 

דע את יהדותך, מעריב, 30.4.76

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן