ביאורים בהגדה של פסח | עלון בית דוד

• הדפסה
• דואל

שאינו יודע לשאול, את פתח לו, שנאמר: והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ה' לי, בצאתי ממצרים. 

פסוק זה נאמר על הבן "שאינו יודע לשאול". אולם, כיון שכאן רמזה התורה גם את התשובה הניתנת לבן הרשע, "לי ולא לו", הרי משמע שישנו קשר מסוים בין הרשע לשאינו יודע לשאול. מהו קשר זה ?

 

"חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה". כלל גדול בחינוך הוא, שיש להשריש לילד את יסודות האמונה בעודו נער, בעוד שהוא מוכן לקלוט את מה שמלמדים אותו ללא עוררין. לא כל אחד מודע לכך; ישנם הורים, יראים ושלמים, שברצונם "לא להכביד" על הילד בגיל צעיר, מונעים ממנו את החינוך הזה בזמן הנכון.

וגרוע מזה: ישנם אנשים, החושבים שיש ללמד דברים כאלה דוקא בגיל שהוא מתבגר, כדי ש"יבין היטב את מה שלומד", או בתואנה ש"הוא יבחר בדרך הנכונה מתוך בחירה חופשית". ולכן, בגיל צעיר נותנים לו לקרא את מה שלבו [ויצרו הרע] חפץ, נותנים לו לראות את כל הפסול והאסור, הכל מתוך הגישה שבגיל הרך "אין טעם לחנך לדת".

 

את הטעות הם מגלים - אם בכלל - רק כאשר מאוחר מדי. כשמגיע גיל ההתבגרות, מתברר שהוא כבר החל לפתח אישיות עצמית, כבר החל לבנות את עולמו, וכבר אינו מוכן לקלוט דברים שהם זרים לו; עכשיו הוא מבקש להתאים את מה שמלמדים אותו לעולמו שלו. מה שאינו מתאים למושגים וערכים שלו, חברתו וסביבתו, לא מתקבל... וכך ישאר ריק מכל, ולכל היותר יהיה עטוף באיזו עטיפה חיצונית דקה של שמירת מצוות ללא תוכן וללא קשר פנימי לתורה.

 

ולכן מזהירה אותנו התורה: "והגדת לבנך ביום ההוא", עוד בטרם יבא לשאול אותך, עוד בטרם הוא מפתח את שכלו, ובונה לעצמו עולם ערכים משלו, תשריש בו את האמונה בה כי ', עליך לדעת: אם תמתין, אם לא תשגיח עליו כבר עכשיו, עלול לצמוח ממנו בן רשע ח"ו, ואתה לא תרגיש בכך! וכאות לכך, הטמינה התורה את התשובה לבן הרשע בתשובתו של ה"אינו יודע לשאול". 

לומר לך: זה וזה אחד הם, הרשע לא נולד כשהוא רשע, הוא היה פעם "שאינו יודע לשאול" והיה מוכן לשמוע את דבריך, אלא שהחמיצו את ההזדמנות, ולא ניצלו את הזמן הנכון, ואתה דע והזהר.

(ע"פ כתב סופר )

 

ברוך שומר הבטחתו לישראל

לכאורה, שבח זה אינו אלא פלא. וכי שבח הוא להקב"ה ששומר הבטחתו? הלא אפילו בשר ודם שומרים הבטחתם?

אולם אינה דומה שמירת הבטחה של בשר ודם לשמירת הבטחה אצל הקב"ה, וזאת משני פנים .

ראשית כל, במה שחישב את הקץ. אדם המקבל הלוואה ומחזיר אותה כשהכסף איבד מחצית מערכו, קיים אמנם את חיובו במלואו, אך המלווה יצא ניזוק... אילו היה הקב"ה מקיים את ההבטחה כפשוטה, וממתין עד תום ארבע מאות שנה, לא היו בני ישראל יוצאים כלל, משום שלא היו עומדים בשעבודם של המצרים. הקב"ה קיצר את משך הגלות בק"ץ שנה, ובכך שמר על הבטחתו בנאמנות ובשלמות.

גם במה שקיים "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", קויימה ההבטחה בשלמות. אין ספק, שעיקר הכוונה בהבטחה זו לא היתה לכסף וזהב, שאין לאברהם אבינו כל חפץ בהם, אלא לרכוש הנצחי, קבלת התורה. אך מכל מקום קיים הקב"ה את ההבטחה גם כפשוטה. 

 

המשיל על זה המגיד מדובנא: נער אחד השכיר עצמו אצל בעל מלאכה. העבודה היתה קשה, אבל הובטחה לו משכורת הגונה. 

בבוא זמן תשלום המשכורת, מסר לו בעל הבית מעטפה, ובה ניירות. הצעיר הביט במעטפה ופניו הביעו אכזבה. "בשביל זה עבדתי קשה? שתתן לי איזה ניירות" ?! התרעם. ביקש בעל הבית מאבי הנער שיסביר לו את טיבם של הניירות, שאינם אלא ניירות ערך, ושערכם עולה על זה של כסף מזומן.

 

ענה האב ואמר: צדקת, הניירות אכן שוות יותר מכסף. אבל עליך לדעת, שנער צעיר אינו מסוגל להבין זאת. הוא צריך לראות דבר ממשי, כסף מזומן, כדי שיראה בחוש את התמורה שהוא מקבל עבור עבודתו ...

 

כך היה ביציאת מצרים. אמנם עתידים היו לקבל את התורה, אבל בני ישראל, אחרי שנים ארוכות של חיי עבדות, לא ידעו להעריך את ערכה הנשגב של התורה. הם היו זקוקים ל"רכוש גדול" במובן של כסף וזהב, כדי שלא רק יאמינו, אלא גם ירגישו את קיום ההבטחה. ולשם זה, נתן להם הקב"ה את ביזת מצרים, כדי שהבטחתו תקויים בשלמות.

 

כמה מעלות טובות למקום עלינו, אילו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים דיינו

ארבעה עשר פעמים אנו אומרים כאן: "דיינו!" - ואנו עומדים ותמהים, מה פירוש דיינו? וכי אפשר לומר, שבלי שבת, בלי תורה, בלי ארץ ישראל, היה די לנו? מה היה שוה לנו כל יציאת מצרים אילו לא היינו מקבלים את התורה? הלא בלי תורה אין קיום לעם ישראל !

 

לאמיתו של דבר, אין הפירוש של "דיינו" שהיה די לנו בטובה זו בלבד. אילו כך היה הפירוש, איך יתכן לומר: "אילו קרע לנו את הים ולא העבירנו בתוכו - דיינו ? " לשם מה צריך לקרוע את הים, אם לא כדי להציל את עם ישראל? וכיצד מובן "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה , " הלא כל המטרה של מעמד הר סיני היה מתן תורה !

 

אלא כך הוא הפירוש: טובה זו לבד, ללא קשר עם שאר הטובות שעשה לנו הקב"ה, די בה כדי להלל ולשבח לה'. מטרת הקטע הזה בהגדה, להכין אותנו לקראת אמירת ההלל. כשבאים להודות, לא די להודות בפה, אלא צריך להודות מכל הלב. לשם כך, צריך להרגיש את גודל הטובה שעשה עמנו הקב"ה.

 

מי שמקבל במתנה מידידו ארמון מפואר על תכו , לתו יכול להודות לו על המתנה הגדולה גם אם לא ראה את הבית מבפנים. הוא רואה לפניו בנין גדול ומפואר, ועל זה לבד צריך להודות. אבל כשיכנס לארמון, ויראה את כל החדרים, את צפוי השיש המבריק, את הרהיטים המפוארים, את השטיחים היקרים, הלא תגדל ההודאה פי כמה. כשיפתח את הארונות, ויראה שהם מלאים בגדי פאר; כשיפתח את המגירות ויגלה תכשיטים יקרי ערך, שוב תגדל ההודאה והשבח - לאין ערוך.

 

בטרם נפתח את פינו בהלל והודאה לה', עלינו להסביר לעצמנו מה ה' נתן לנו. לא די בכך שנדע זאת באופן כללי, אלא יש צורך שנפרט כל טובה וטובה שעשה עמנו, כדי שאכן תהיה ההודאה מעומק הלב.