מלחמת חורמה, הכריזה התורה - על החמץ. בין המוצרים והמצרכים, האסורים עלינו באכילה, ואפילו בהנאה, דומה שאיסור החמץ הוא הבולט ביותר. לא רק איסור אכילה, כי אם "בל יראה ובל ימצא" ("לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך". "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם". שמות יב יט, יג ז). זאת ועוד לכל איסורי התורה יש שיעור. כלומר, גודלף מידה או כמות מינימליים, לבד מאיסור חמץ. אשר חל אפילו על "משהו", על כמות שאינה ניכרת כלל. לדוגמא" פתית חמץ זעיר שחדר למזון אחר, אפילו אם הוצא הפתית ונותר רק טעם החמץ, בשיעור מיקרוסקופי - הכל אסור.

את חומרת האיסור נוכל לראות בדברי התורה עצמה. כדי למנוע אכילת חמץ, ציוותה התורה על האיסור הנוסף "בל יראה ובל ימצא".  (דבר שאולי אין לו אח במצוות התורה, בדרך כלל כל הסייגים והתקנות הם מדברי חז"ל, שרצו למנוע ולהרחיק את האדם מאיסורי התורה, וקבעו להם סייגים שאינם מופיעים בתורה).

יש מחכמינו הסבורים כי דווקא ארעיות האיסור , היא הגורם לחומרתו. העובדה שהאדם רגיל כל השנה באכילת חמץ, אין הוא חסין דיו, ואם לא יהיה האיסור חמור ומפליג בקיצוניותו, עלול האדם לשכוח ולהכשל בו. אולם גם נימוק זה, אינו עונה על סיבות האיסור עצמו. ואינו מבהיר את"הסכנה" שבאכילת חמץ.

ככל שהעמיק לחקור בטעם האיסור, מספר רבי דוד בן זמרא, רבה הנודע של צפת, לא נחה דעתו מאף נימוק, שולת, מערכת הסמלים המסתתרת מאחורי המושג, חמץ. מערכת עיונית ומעמיקה, שכדאי לנו לבחון. 

החמץ או השאור (החומר המחמיץ את הבצק ומתפיחו), שעליהם יצא הקצף, מופיע כבר בתלמוד כסמל: ליצר הרע. כלומר, לשאיפות השליליות הנובעות מאנוכיות. וכה סופר בתלמוד (ברכות יז) על חכמים מסויימים שהיו מסיימים תפילתם, באמירה זו" רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך, שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה...!, ובפירוש רש"י, שאור שבעיסה: יצר הרע שבלבבנו, המחמיצנו.

החמץ אינו התגלמות הרע שבעולם. אילו היה כזה, היה אסור באכילה כל השנה. החמץ מסמל את השאיפות האנוכיות, הדוחפות אותנו לפעולות שליליות. ההגבלות שהוטלו על החמץ , מראות לנו , שגם אם אי אפשר לבטל כליל שאיפות אלה, הנולדות עמנו ("כי יצר לב האדם רע מנעוריו", בראשית ח) ומלוות את האדם בחייו - ניתן לרסן אותן. להציב להן מחסום. ניתן לכוונן לאפיק רצוי, שישרת בסופו של דבר את האדם עצמו, ואת צרכיו האישיים והחברתיים.

ע"י הדימוי של יצר הרע לחמץ, נהפכה מערכת ההלכות המסועפת של "בדיקת חמץ" "ביטול חמץ" ו"ביעור חמץ" למעין מפכה ולמורה דרך חשוב, בכללי המאבק של האדם ביצריו ובאנוכיותו. רעיונות מעניינים בכיוון זה, העלו רבים מגדולי ישראל בכל התקופות, ובמיוחד גדולי החסידות והמוסר.

חומרת איסור חמץ, ואיסורו אפילו ב"משהו" - מורים על הסכנה הגדולה בכניעה ליצרים. על טיבו של האויב.

האיסור "בל יראה ובל ימצא", המהווה תריס בפני סכנת אכילת חמץ, מאפיין את דרך החוטא. תחילה העין רואה, אחר, הלב חומד, ורק בסוף מגיע תורו של המעשה. לפיכך, כדי לעצור את ההידרדרות בראשיתה - אמרה התורה "בל יראה". אותה ראיה מסוכנת, עליה נאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".

"כל מקום שמכניסים בו חמץ צריך בדיקה" אמרי חכמינו במסכת פסחים. וגדולי ישראל האזינו ללקח: כל אחד חייב לבדוק בעומק ליבו את המקומות המועדים לפורענות, לשם חדר החמץ. כל אדם יודע ומכיר את חולשותיו המיוחדות, את שאיפותיו הנסתרות, ואת המקום שממנו מתפרץ יצרו הרע. 

"וכל מקום שאין מכניסים בו חמץ - אינו צריך בדיקה" - קבעו חז"ל. והרמז ברור, לדעתו של המגיד מקוזניץ. - הנה יש בני אדם, שאינם דואגים אלא, למעשי זולתם. לפיכך, מזהירים חכמים, אל תחפש את החמץ במקום שאתה לא הנחת. חפש אותו אצלך, במקום שאתה רגיל להכניסו, ולא בכיסי הזולת.

"אור לארבעה עשר (שניסן) בודקים את החמץ לאור הנר". והאסוסיאציה מוכרת. כי "נר מצוה ותורה אור" (משלי ו). התורה ומצוותיה, הם המכיר המסוגל לגלות את כל החמץ הפנימי, את נגעי הלב ופגעיו.

השאור, גורם לגוש הבצק לתפוח ולהחמיץ. גם היצר האנוכי, והשאפתנות מפיחות באדם רוח. רוח של התנשאות, של גאווה, שמאחוריהם מסתתרים, רק - הרבה אויר וטעם חמוץ. נתת את השאור בעיסה, שוב אינה צריכה עשיה וטיפול. התפיחה תיווצר מאליה, לבדה תתרומם ותתנשא. לבדו, יכול כל אדם, ללא חינוך מתאים או עשיה כל שהיא - להגיע למצב די עגום.

"והכיסים צריכים בדיקה" אמרו חכמינו. וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך. כלומר, יש לבדוק את כיסי הבגדים, אם אין בהם חמץ. אך השל"ה (ספר שני לוחות הברית), ממשיך בפיתוח הרעיון המרכזי שבחמץ: צריך האדם לבדוק יפה את כיסו (כיס, במשמעות ארנק) אם אין רכושו וממונו מכילים גניבה, גזילה ואונאת רע. ללא תיקון העבירות שבין אדם לחבירות, אין ערך לתשובה.

באיסורים רבים שבתורה, קיים הכלל של "בטל ברוב" או "בטל בשישים". כלומר, כאשר מוצר או תבשיל אסור, מעורב בכמות גדולה של מזון כשר ואי אפשר לזהותו, בתנאים מסוימים - בטל האיסור, והאוכל כולו כשר. פרט לחמץ, שאינו מתבטל, לעולם. ומכאן למדים אנו כמה פוגמת האנוכיות את מעשינו. כל מעשה שאנו עושים, ואפילו המעשה הטוב, אם נבדקנו היטב, נוכל לגלות, כמה אנוכיות ושאיפות נסתרות, לתהילה או לתועלת אישית מעורבות בו.

ארוכה היריעה, ואנו לא ציטטנו אלא מקצתה. חכמינו הקדישו במשנתם, פרקים ארוכים להלכות פסח, ומשולי ההלכה, מבצבצים הרעיונות ואוצרות המחשבה שהניבו נאמני ההלכה. אלו שלא נכנעו לאנוכיותם, וידעו להקפיד על "קוצו של יוד".

 

 

 

דע את יהדותך, מעריב, 26.3.76