שלח את עמי | אליעזר היון

משה לפרעה בקריאה שהפכה להיסטוריה
שלח את עמי

הדרישה האלוקית שהועברה באמצעות משה הופיעה מיד בתום מכת הדם 'שייבשה' את מצרים * למרות האסון הלאומי מסרב פרעה לשחרר את העם - הסיבה: המכה האיומה פוסחת עליו ולא פוגעת בביתו * משה רבנו בתגובה האלוהית:  אם מאן אתה לשלח הנה אנכי נוגף את כל גבולך בצפרדעים, ועלו ובאו בביתך ובחדר משכבך

האיום האסטרטגי על פרעה ומדינתו מקבל ביטוי אופרטיבי: מי היאור הופכים לדם, ומשה רבנו מציב אולטימטום אלוהי גלוי: שחרור - או מכת צפרדעים. האות לפתיחתה של מכת הדם החל עם סירובו העיקש והמזלזל של העריץ לשחרר את העם. אהרן מניף את ידו על מימי היאור והם נעשים לדם.   פרשנים מניחים כי מקורה של הימנעותו של משה עצמו מביצוע המופת נעוצה בהכרת הטוב שחש כלפי היאור שכזכור הציל אותו מרצח וודאי שמונים שנה קודם לכן. הדם שפגע תחילה ביאור חיסל את הדגה, והתפשט ברחבי המדינה, והמצרים החלו לחפש נואשות אחר מים - בכל פינה. תפוצתו של הדם היתה כה רבה עד שפרשנים מספרים כי המים שהיו במיכלים שונים כמו כדים, בתי כסא, מרחצאות, הפכו גם הם לדם. דעה תיעודית מחמירה יותר גורסת, כי גם הרוק אותו היה רוקק המצרי מפיו, ורהיטים כמו כסאות וספסלים הוצפו בדם. המצרים ששיועו למים החלו לחפור בארות סביב הנילוס אך הדם הגיע גם לשם. יש הרואים בהכאת היאור ערך סימבולי, שכן היאור היה זה 'ששתה' את דם התינוקות הרבים שהושלכו לתוכו, ולפיכך המטפרוזה שלו לדם היתה כעין 'מידה כנגד מידה', בנוסף יש לזכור כי היאור היה אלם של מצרים ומלבד הגשמי גם מקור חיותם הרוחני, כך שהכאתו היתה פגיעה קשה באמונתם האלילית של המצרים. החסר העצום במים יצר נהירה המונית ועומסי תאונה בכביש המוביל לארץ גושן שם גרו בני ישראל, בהם באופן מפתיע לא פגעה המכה. המצרים האמינו כי נטילת המים מן היהודים בכפיה דיקטטורית תחלץ אותם מן המשבר. אלא שלמרבה האכזבה הפכו המים, מיד עם העברתם לידי המצרי – לדם. האדונים המצריים ששיוועו למים נאלצו לרכוש את המים היקרים בעלות מלאה, לאחר שהוברר כי בדרך זו בלבד יוותרו המים במתכונתם הטבעית.

על אף השואה המקומית האיומה מסרב פרעה לשחרר את העם ומפגין זלזול מוחלט בצו האלוהי. מלבד רשעו ואפיו העריץ, מצביעים פרשנים על העובדה כי בית פרעה היה האתר היחיד במדינה בו לא ניזוקו המים, והמלך שחש גאווה גדולה על כך, המשיך להקשות את ליבו ולשעבד את העם. המכה נמשכה שבעה ימים כשבסיומם מודיע האלוקים למשה כי יציב לפרעה דרישה חד משמעית: "שלח את עמי ויעבדוני, ואם מאן אתה לשלח את עמי הנה אנכי נוגף את כל גבולך בצפרדעים, ועלו ובאו בביתך ובחדר משכבך". ובמלים אחרות: הפעם, תפגע המכה גם בביתך, ובך פיסית. פרעה לא מתרשם, והצפרדעים עולים על מצרים ומייצרים זעקה וסבל המוני המצליחים לשבור גם את כח סבלו של המלך האכזר והוא מתחנן למשה ואהרן: "העתירו אל ה' ויסר הצפרדעים ממני ומעמי", הוא גם מבטיח כי:"ואשלחה את העם ויזבחו לה'" - הבטחה אותה הוא כמובן, לא טורח לקיים.

 

פרשנות פסיכולוגית – חברתית

 

הנימוק הלוגי אותו משמיע משה לה': הן בני ישראל לא שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה? נראה כטיעון לא מוצק במיוחד, שכן בני ישראל לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה הסוחטת את כושרם הגופני והמנטלי, ופרעה לעומתם נהנה מחופש מוחלט ומרווחה אישית?

הביטוי 'קוצר רוח' אתו משתמש המקרא, מבהיר כי הסיבה המרכזית לחוסר היענותם של בני ישראל והאנלוגיה לפרעה היא תכונת 'קוצר הרוח', כך שאם לבני שישראל יש 'קוצר רוח' הרי שלפרעה יש מנות גדושות ממנה. אולם מפני מה? את הפיתרון לכך אפשר למצא מספר פסוקים מאוחר יותר:  "לך אל פרעה בבקר הנה יוצא המימה". הדחף של פרעה לצאת כל בוקר אל הנהר נבע כידוע  מן הצורך לשמור את בדית אלהותו -שאינה מוגבלת לצרכים אנושיים- בסוד.

ההתנהגות המביכה הזו של פרעה מלמדת משהו על אופיו ומזגו של האיש. שכן האם תוכלו לתאר את האיש שעסוק כל ימיו ולילותיו בטיפוח מסיכת האלוהים שלו, עד שהוא מתבטא "לי יאורי ואני עשיתיני" כמצוטט ביחזקאל? האם ניתן לעקוב אחר נפשו של האיש הסובל עינויים וחרדות מפני חשיפת הסוד הנורא שהוא אינו אלא בן אנוש, בשר ודם בן תמותה? ואמנם פרשנים מספרים כי החשש מפני חשיפת הסוד, הוביל את פרעה למציאת פתרונות בלתי קונבנציונאלים כמו התעקשותו לא להתקין חדר שירותים בארמונו, או גזירה מיוחדת בה אסר על המצריים לצאת מפתח בתיהם לפני אור יום.
נדמה, כי התיאור הבלתי ממצה הזה, עשוי להסביר את 'קוצר הרוח' האסטרונומי של האיש שהפך את עצמו לאלוה, ומכאן טיעון הקל וחומר של משה: "הן בני ישראל לא שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה"?


התגלות ותוכחה
זמן קצר לפני ההתרחשות המתוארת נגלה האלוקים אל משה בהכרזה דרמטית: אני ה'. מאחורי ההתבטאות הזו עומדת מידת הדין שביקשה לכעוס על משה שהטיח כלפי מעלה קודם לכן: "למה הרעותה לעם הזה, מאז באתי לפרעה לדבר בשמך - הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך". ההיגד הקשה מפי משה הביא את ה' לפנות אליו במידת הדין והארוע מתחיל במלים הבאות: "וידבר אלוקים אל משה" כשהשימוש הסמנטי במלה אלוקים משמש כידוע לתיאור הנהגת הבורא במידת הדין. גורמים פרשניים טוענים כי בעטיה של סיבה זו נגזר על משה כי לא יכנס לארץ.  עם זאת, הקב"ה, הבוחן כליות ולב, מודע להבנה כי משה לא אמר את הדברים הקשים מתוך פקפוק בהנהגת הבורא, אלא מתוך אהבת ישראל והשתתפות אורגנית בצערם, ומפני כך מסתיים הפסוק במלים "אני ה'" כשהמשמעות הסמנטית הידועה היא הנהגת העולם במידת הרחמים. האלוקים ממשיך בשיחתו עם משה ומציין בפניו כי נגלה הוא כבר לפני אבותיו הקדושים, אברהם, יצחק, ויעקב ועל אף הבטחתו כי זרעם יירש את ארץ ישראל עדיין לא מימש את ההבטחה. כעת, אומר ה' למשה, זוכר אני את בריתי, ועל כן גש לפני ישראל ובשר להם כי אוציא אותם מתוך סבלם, אציל אותם מן העבדות הקשה, אגאל אותם בזרוע נטויה ובמופתים גדולים, ובסופו של התהליך אקח אותם לי לעם ואעניק לכם את ארץ אבותיהם את ארץ ישראל.

משה ואהרן יוצאים אל אזורי הבניה שם שוהים העבדים ומבשרים להם את ההודעה המשמחת. אלא שהעם מסרב להתרגש, וממאן לשמוע "מקוצר רוח ומעבודה קשה", כשהמשמעות העמוקה לסרוב היא היטמעותו הרוחנית של העם בעבודה זרה וחוסר אמונתו ונכונותו להינתק ממנה.

נחשים ותנינים
לאחר הסירוב של העם, שנבע גם מסבלו הרב, מודיע ה' למשה כי עליו להתקדם לשלב הבא: "בא דבר אל פרעה.. וישלח את בני ישראל". על כך מגיב משה בטיעון לוגי פשוט: "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה"? בנוסף מציג משה את ליקויו המוכר: "ואני ערל שפתיים". על כך משיב לו האלוקים כי הוא ממנה לו מתורגמן – אהרן אחיו, והוא שידבר לפני המלך. בנוסף, מדריך האלוקים את משה ואהרן ואומר כי לפרעה, שידרוש מן הסתם, הוכחה לאמינות שליחותם,  עליהם להציג אות ומופת בדמות השלכת המטה שביד אהרן ארצה והפיכתו לתנין [=נחש]. משה ואהרן עושים בדיוק כך, ופרעה מגיב בלגלוג ובצחקוקים – האם בארץ הכשפים באתם להציג כשפים? הנה גם תלמידי בית הספר שלנו מסוגלים לבצע פעלול דומה. ואכן פרעה מזמין מספר תינוקות בני ארבע וחמש והם הופכים את מטותם לנחשים. אלא שאז התרחש נס נוסף, נחשו של אהרן, שבינתיים חזר להיות מטה, בלע את כל נחשיהם של החרטומים כשהוא נותר בעוביו המקורי. פרעה שידע דבר או שנים בכישוף, הבין כי מדובר בכישוף מסוג שונה, והוא מתחיל לחשוש בינו לבין עצמו, האם יבלע המטה הפלאי גם אותו ואת כסאו? ומכל מקום, שומר פרעה כלפי חוץ על ארשת פנים קפואה ומכריז שוב על סירובו המוחלט לשחרר את העבדים  משעבודו האכזרי.

משה יוצא מן הארמון והקב"ה פונה אליו שוב: "כבד לב פרעה, מאן לשלח את העם לך אל פרעה בבקר הנה יוצא המימה" להטיל את מימיו, שכן פרעה שעשה עצמו אלוה, טען כי הוא אינו מוגבל לצרכים פיזיולוגיים אנושיים, וממילא שאינו זקוק לפנות את צרכיו. כדי להתגבר על המבוכה שבחשיפת הבדיה הגדולה, נאלץ פרעה להשכים קום מידי בוקר ולהטיל את מימיו בחשאי בנילוס. משה רבנו יוצא עם שחר לעבר הנילוס וחושף את זיופו של המלך. הוא תופס אותו בקצה גלימתו ואומר לו כי האלוקים  ביקש להודיעו כי סירובו לשלח את העם יעלה לו בביאושו של היאור ובהפיכתו לדם.

 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן