אין טוב כמדת הדין | עלון בית דוד

• הדפסה
• דואל

וידבר אלהים אל משה, ויאמר אליו אני ה': וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, ושמי ה' לא נודעתי להם: (ו,ב)

רבותינו דרשוהו לענין של מעלה, שאמר משה למה הרעותה, אמר לו הקב"ה חבל על דאבדין ולא משתכחין, יש לי להתאונן על מיתת האבות, הרבה פעמים נגליתי עליהם באל ש' ולא אמרו לי מה שמך, ואתה אמרת מה שמו, מה אומר אליהם. (רש"י)

גם אם לא היה מקום להרהר אחרי מדותיו של הקב"ה, הרי השאלה נותרה ללא מענה: אם הגיעה שעת הגאולה, שעה של התעוררות רחמי שמים, מה טעם עכשיו דוקא להתנהג עמם בהנהגה של מדת הדין?

 יתכן, שהתשובה נמצאת כאן בפסוק הראשון, בשתי מלים אלה: "אני ה'". אך כדי להבין אותה, עלינו להקדים הקדמה קצרה.

בנוהג שבעולם, כשקורה אסון, אנחנו מתבטאים: "פגעה בנו מדת הדין". כלומר: בעצם חייב העולם להתנהג על מי מנוחות, עולם כמנהגו נוהג; ובאיזו מדה? מדת הרחמים, כמובן. והנה - קרה דבר יוצא דופן. הקב"ה החליט, באופן "חריג", שיש צורך בהנהגה של מדת הדין, ולכן היא "פגעה בנו"... הדבר מצטייר בעינינו כמו "תאונת דרכים". במקום לנסוע ישר, סוטים מהמסלול, ואז קורה מה שלא היה צריך לקרות.

אך אין הדבר כן. אדרבה, העולם נברא במדת הדין. באופן טבעי, היינו צריכים להיות ללא הרף תחת שליטתה של מדת הדין. אלא מאי? ראה הקב"ה שאין העולם מסוגל להתקיים במדה זו, ולכן שיתף עמה את מדת הרחמים. בדרך כלל אמנם, מתנהל העולם במתכונת של מדת הרחמים, ומדת הדין אינה מופיעה לנגד עינינו אלא לעתים רחוקות; אך אין בכך לשנות את העובדה, שבעצם מדת הדין היא "לכתחילה", ומדת הרחמים אינה אלא "בדיעבד".

בודאי, עלינו להתפלל להקב"ה שיחסוך מאתנו את מדת הדין, ושיתנהג עמנו אך ורק במדת הרחמים. אבל אם בכל זאת נמתחת עלינו מדת הדין, האם יש לראות בזה מצב של "בדיעבד", שיש להצטער עליו? לא ולא. נהיה מודעים לכך, שמדת הדין היא עיקר תכלית הבריאה. נחשוב על כך, שרק במדת הדין יכול אדם להזדכך ולזכות לעולם הבא. מדת הדין היא התרופה המרה, שהיא מרפאת את חליינו, ומדת הרחמים אינה אלא עטיפת הסוכר שבה עוטפים לנו את הגלולה כדי שנוכל לבלוע אותה.

איוב בשעתו ביטא את האמת הזאת במלים קצרות, כשאמר לאשתו: "גם את הטוב נקבל מאת האלהים, ואת הרע לא נקבל?" כלומר, הלא הטוב לא ניתן לנו אלא כדי שנוכל לסבול את הרע, את מדת הדין, ואם כן כיצד לא נקבל את הרע ברצון, הרי למענו קיבלנו את הטוב!

זה מה שאמר הקב"ה למשה. אם אתה אומר "למה הרעותה", אתה רואה כאן "רעה", אבל דע לך: "אני ה'". גם מדת הדין היא בסופו של דבר אך ורק "ה'" - מדת הרחמים. כל הצרות לא נבראו אלא לטובת האדם, ורק על ידם יכולה לבא הגאולה. יודע הקב"ה שאי אפשר לעמוד בהן, אבל עכשיו, לקראת הקץ, הרי לזמן קצר ומוגבל ניתן לסבול, והרי הסבל היא התרופה המרפאת את החולי, ולכן נותן לנו הקב"ה את הצרות במינון גדול יותר, כדי להחיש את בוא הגאולה.

(ע"פ אהל יעקב)