הירא את דבר ה'
מכאן היה רבי שמעון בר יוחאי אומר, הטוב שבנחשים, רצוץ את מוחו. כתיב ויקח שש מאות רכב. מהיכן היו? ואם תאמר משל מצרים, והלא כבר נאמר וימת כל מקנה מצרים, ואם תאמר משל פרעה היו, והלא כבר נאמר הנה יד ה' הויה במקנך , ואם תאמר משל ישראל היו, והלא כבר נאמר וגם מקננו ילך עמנו, משל מי היו? מהירא את דבר ה'. נמצינו למדים שמהן היה תקלה לישראל.
לכאורה בא רבי שמעון בר יוחאי ללמדינו כי על נחש אין לסמוך, אומר הרב אזרחי ב'ברכת מרדכי', כי נחש נשאר נחש.
גם אם הוכתר בתואר של ירא ה', ולכאורה אם ירא הוא את ה' יירא גם להמשיך בנחשיותו, שהרי קל וחומר הם הדברים, אם ירא הוא את ה' איך ימשיך לעשות את ההיפך הגמור, להמשיך להיות נחש?
אבל אין לצפות כן מהנחש. משום שזה טבעו ומהותו של נחש שהטוב שבו, גם אם ירא שמים הוא, לא יפסיק מנחשיותו, יען כי נחש הוא, ולכן, לטוב שבנחשים, אין שום עצה, מלד, לרצץ את מוחו.
אבל אין זה הכל, יש כאן עוד עומק לפנים מעומק.
רשב"י בא לאלפינו דעת, כל כל זמן שלא משנים מהות ממשיכים בנחשיות.
שהנחשיות בכוחה ומעצם מהותה, מסתתרת גם מאחורי מעטה, של יראת שמים.
יראת שמים אמיתית אינה חיצונית. יראת שמים אמיתית היא אך זאת הוחדת מהותית, המשנה את האדם, ובונה אדם חדש.
אם לא ישתנה האדם מהותית, גם אם יש בו יראת שמים, ישאר נחש.
והטוב שבנחשים רצוץ את מוחו. זה שמלמדנו רשב"י, שהטוב שבנחשים אם אך נחש הוא, רצוץ את מוחו. עצה אחרת אין. יש איפה להפסיק להיות נחש.
ויש להוסיף, עין בוחנת תיווכח, כי אותם יראי השם, שהניסו את מקניהם אל הבתים, היו באמת, כנראה בעלי יראת שמים אמיתית.
נתאר לעצמנו אותם אנשים כשעמדו בפני הדילמה להיות כמו כולם, להוציא את הכל החוצה, להראות עצמם כריאליים, כאנטי פנטיים, כבלתי פתיים, כנחושי דעת, כעקביים...
או כאנטי ריאליים, כמסכנים, כפתיים המאמינים לכל דבר, כבלתי נאמנים למלכות, ככת נאלחת, פנטית ושחורה...
כמה גבורה כמה כח, של שחיה כנגד הזרם, כמה יראת שמים, כמה אמונה וביטחון – במה שיקרה היו כל אלו צריכים לאגור.
ואלו שעשו כן עשו כן משום שהיה בהם העוז הכח, ועל הכל יראת שמים...
ואף על פי כן, מאחר שמהותם לא שונתה, מאחר שהינם נחש – רצוץ את מוחו.