רכוש גדול - לכבוד שמים | עלון בית דוד

ויאמר ה' אל משה, עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים, אחרי כן ישלח אתכם מזה, כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה:
דבר נא באזני העם, וישאלו איש מאת רעהו כלי כסף וכלי זהב: (שמות יא א-ב)
 
אין נא אלא לשון בקשה, בבקשה ממך הזהירם על כך, שלא יאמר אותו צדיק אברהם, ועבדום וענו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם (רש"י)
 
הבטחת הרכוש הגדול היא לפי מיעוט הבנתנו "פרט שולי", שאין לו קשר עם היציאה והגאולה בעצמה. אך המעיין בפרשיות אלה יראה בבירור, שאין זה נכון. כבר בפגישה הראשונה שקיים משה עם זקני ישראל דיבר באריכות על ענין זה, כאילו שבכך תלויה ההצלה. מה פשר הדבר?  ומדוע באמת הובטחה הבטחה זו לאברהם אבינו?
 
אנו מאמינים באמונה שלימה, שאין בריה בעולם שבידה לעשות דבר נגד רצונו ית'. הרשע שאינו שומע מרצונו הטוב בקול בוראו, יעשה זאת שלא מרצונו, אלא שלא יקבל על זה שכר; גם הרשעים הם עבדי ה', ואין מלפניו ית' כל מניעה לקיים את מה שהוא חפץ, בדרך הטבע או שלא בדרך הטבע. אך דבר אחד עדיין חסר כאן, לכאורה. הלא סוף כל סוף כשהרשע מקיים את רצון ה' אין זה מרצונו הטוב, הוא עושה זאת מתוך ההכרח, ואם כן הלא חסר כאן כבוד שמים !
 
אך טעות היא בידינו. כשהקב"ה מסבב את הסיבות ומכריח את הרשעים למלאות את רצונו, הוא עושה זאת בדרך שימלאו את רצונו - בשמחה!
 
ידוע הוא המשל העממי, על האיכר שהכניס את העז לדירתו הצרה, כדי שבצאתה מהדירה ירגיש שדירתו היא בעצם מרווחת... כך נוהגת ההשגחה העליונה גם בענין זה. לדוגמה, אדם שנגזר עליו שיפסיד מאה שקל; אם הוא צדיק, הוא מקבל את הגזירה בשמחה. 
 
אך הרשע, כיצד עושים לו? מן השמים שולחים גנבים שיגנבו את רכבו היקר. בעל הבית נבהל, ומיד שוכר אדם שירדוף אחרי הגנבים. 
נתמזל מזלו, והלה מוצא את הגניבה תוך שעה. ההפסד שלו הוא בסך הכל מאה שקל... בעל הבית מאושר, מודה לה' ושש ושמח על גורלו הטוב... הוא הפסיד "רק" מאה שקל!
 
כך נהג הקב"ה עם פרעה והמצרים.
מלך בשר ודם היה מכריח את פרעה לקיים את רצונו בכל מיני אמצעי כפיה; אך הקב"ה רצה שיקיים זאת בחפץ לב ובשמחה. מה עשה? הביא עליו עשר מכות, ובסופם מכות בכורות. 
 
כך הגיעו למצב ששילוחם של ישראל היתה עבורם הצלה! כשנענו להפצרת המצרים לעזוב מיד את הארץ, עשו להם בני ישראל טובה;
המצרים התחננו לפניהם שילכו עוד בלילה, אך הם לא הסכימו לברוח כגנבים בלילה, ביקשו לצאת ביד רמה, לאור היום. המצרים נשמו לרווחה, ששו ושמחו! 
 
אלה היו גילויי שמחה רגעיים. עדיין לא הומצאו אז מצלמות שינציחו את המעמד, ויתכן שבני ישראל שהיו טרודים בהכנות לנסיעה לא הבחינו בגודל השמחה שבלב המצרים. אך היה דבר אחד שנתן ביטוי לשמחתם של המצרים, "כמזכרת" לדורות.
 
אלה היו כלי הכסף וכלי הזהב, שקיבלו היהודים מידם של המצרים. בתחילה ביקשו אותם בשאלה, אך עם הגירוש הפכו כלים אלה לרכושם החוקי, שהרי בעליהם ויתרו עליהם מרצונם. המצרים אף הוסיפו להם בזמן הגירוש כלי כסף וזהב מעבר למה ששאלו, כדי להביע את סיפוקם ואת שמחתם מיציאת בני ישראל; כך מפורש בדברי רש"י בפרשה זו על הפסוק "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום": "אף מה שלא היו שואלים מהם היו נותנים להם, אתה אומר אחד - טול שנים ולך!"
זו היתה ההבטחה שקיבל אברהם אבינו בברית בין הבתרים - היציאה ממצרים לא תהיה יציאה כפויה, הם לא ישוחררו כמי שעושים לו טובה, אלא אדרבה, הרכוש גדול יוכיח כאלף עדים, שבני ישראל יצאו ביד רמה, ותתקיים בכך שאיפתו האמיתית והבלעדית של אברהם אבינו: שיתגלה כבוד שמים בכל תקפו וזוהרו !
 
(ע"פ אהל יעקב)

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן