הכבדתי את לבו: מה היא מהותו של לב טוב ונכון? | הרב עזריאל יונה

• הדפסה
• דואל

"כי אני הכבדתי את ליבו" [פרשת בא].

נאמר בפרקי אבות: "אמר להם צאו וראו איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם?

רבי אליעזר אומר עין טובה.

רבי יהושע אומר חבר טוב.

רבי יוסי אומר שכן טוב.

רבי שמעון אומר הרואה את הנולד.

רבי אלעזר אומר לב טוב.

אמר להם: רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם".

רגילים לחשוב, אומר הרב אזרחי בספרו 'ברכת מרדכי', כי לב טוב הוא זה המנביע טוב, כלומר הטובה שהוא עושה זוהי המהות של הלב טוב.

אולם, נראה שאין הדבר כן. לב טוב מציאות בפני עצמה היא.

פירושו של לב טוב הוא לב מכוון – "נכון לבי בה"' [תהלים נז ח]. נכון מכוון.

ודאי שלב טוב גם מנביע טובה, אך אין הנבעה זאת אלא אחת הפונקציות של לב טוב. שכן לב מכוון רואה נכונה, חושב נכונה, מסיק נכונה.

כל תגובותיו של האדם שיש בקרבו לב טוב, תגובות נכונות המה, הבאות לידי ביטוי במעשיו במחשבתו בהתחשבותו וכדו'.

גם הלב הפיזי שנטע הקב"ה באדם, כך היא מדתו. לכן לב בריא הוא מדה לעצמו, ואף שלב בריא גם עושה את כל המוטל עליו בבריאות ובנכונות - שואף דם, מפזר דם, דופק מסודר, לחץ תקין וכדו', כל אלו הינם הפונקציות של הלב - לא הלב עצמו, כך היא המדה בלבו הרוחני של האדם.

ומובן איפוא שכשהלב מכוון רואים את הנולד, כי הראייה מכוונת השמיעה, מכוונת ההגיון, מכוונת המסקנה.

אולם פרעה הלא ממש היה עיוור בכל הנוגע לנולד, היתכן כל כך לא להבין לא להסיק כי רע ומר גורלו אם יעמוד במריו? כמה פעמים כבר נוכח מה נולד מסירובו המרדני ובכל זאת חזר על מריו, היתכן כי לא ראה את הנולד, הלא כל ילד מסוגל היה לראותו.

אלא שמשהכביד הקב"ה את ליבו ניטלה מליבו הנכונות והמכוונות, כשליבו הרוחני חלה אנושות, ניטלה הימנו נכונותו, ומכוונתו ניטלה הימנו והופקעה אף מדת הרואה את הנולד.

כך היתה ונראתה הכבדת הלב של פרעה.