בפרשת השבוע אנו נתקלים באחד הניסים הגדולים והמוכרים ביותר בהיסטוריה האנושית – הלא הוא נס קריעת ים סוף.
מה הוא נס? מדוע אנשים מתפעלים ממנו?
בספר 'זוית ראיה' מציין כי רוב הבריות יגדירו נס כאירוע בו מתרחש משהו החורג מחוקי הטבע או אירוע שאמור להיות סטטיסטית נדיר ביותר.
אבל בפרשת השבוע מופיע פסוק מעניין מאד:
"ויט משה את ידו על הים. ויולך ה' ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים".
מהפסוק הזה עולה שאלה חשובה: מדוע נקרע הים? האם בגלל נטיית המטה על הים או בגלל הרוח?
ושאלה נוספת: מה קרה קודם – האם הרוח נשבה לפני כן ושכמשה נטה את ידו בדיוק הגיעה עוצמתה לרמה שקרעה את הים?
הרמב"ן מסביר שמטרת רוח הקדים היתה לבלבל את המצרים ולגרום להם להיכנס לים אחרי בני ישראל. הרציונל פשוט: אילו היו מצרים מבינים שקורה כאן נס לטובת היהודים הם לא היו נכנסים לים אחריהם.
לכאורה לפי זה הנס אינו נראה כל כך 'גדול', שהרי אדם רגיל שהיה רואה את זה לפי זה, היה מבין שמדובר בסך הכל בפונקציה של רוח קדים עזה.
אלא שעל כך מוסיף הרמב"ן:
"כי בעבור זה חשבו אולי הרוח שם הים לחרבה... אף על פי שאין הרוח בוקעת הים לגזרים לא שמו לבם גם לזאת ובאו אחריהם מרוב תאוותם להרע להם".
כלומר הרוח היתה רק הגורם שאיפשר למצרים לרמות את עצמם כי האירוע שהם רואים הוא טבעי ולא פונקציה של נס.
כלומר לפי הרמב"ן יש כאן נס אבל הוא הולבש בצורת טבע כדי שהמצרים יטעו.
בדברי הרמב"ם בספרו מורה נבוכים, אנו מוצאים התייחסות מעניינת לכל המונח נס:
"חכמים ז"ל אמרו בנסים דברים תמוהים מאוד תמצאהו מפורש בבראשית רבה ובמדרש קהלת, ואותו עניין הוא שהם סוברים כי הנסים הם גם ממה שבטבע מבחינה מסוימת, והוא, שהם אמרו כי כאשר ברא ה' את המציאות הזו וטבעה כפי הטבעים הללו שת באותם הטבעים שיתחדש בהם כל מה שנתחדש מן הנסים בזמן חידושם".
במילים אחרות אומר הרמב"ם, הקדוש ברוך הוא ברא את העולם יש מאין, ובתוך כל חוקי הטבע שקבע הניח גם את כל ההתרחשויות הניסיות שאינמם אלא חלק מהטבע.
לפי הרמב"ם אם כן, העולם נברע בצורה כזו, שעל פי לוח הזמנים הטבעי שלו, בתאריך 2448 לבריאת העולם, הגיע רוח קדים עזה, שבקעה את הים, על פי כל כללי הפיזיקה והטבע המוכרים לנו.
הנס הגדול היה בכך שבבריאת העולם הקב"ה 'הכניס' את רוח הקדים הזו לתוך מערכת חוקי הטבע.