מלחמת עמלק הראשונה | אליעזר היון

• הדפסה
• דואל

כ"ג באייר, 2448, ופחות מארבעים יום מיציאת מצרים
מלחמת עמלק הראשונה

הקרב שנערך ברפידים, החל מיד למחרת היום בו פתח עמלק בפעולות עוינות בשולי המחנה, כשהוא מאותת גלויות: פני למלחמה * עם בא הערב הסתיים העימות בנצחונם המוחלט של הישראלים ובחיסול גבורי עמלק * מצביא המערכה: יהושע * במהלך הקרב, ניצבו אהרן וחור על ראש גבעה סמוכה, ותמכו בידיו של משה הנשואות בתפילה להצלחת ההתקפה * ה' למשה עם תום המלחמה: "מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים"

מן הפח אל הפחת ביום אחד: עוד לא תמו הדיה של פרשיית "מסה ומריבה", והצבא העמלקי מופיע ברפידים מתוך מטרה מוצהרת לחסל את ישראל. עמלק, נכדו של עשיו, החליט בעקבות ציווי אישי של סבו, לפתוח במלחמת חורמה נגד בני יעקב, אויביו משכבר הימים. למרות המרחק העצום [1600 מיל] של מחנה הצבא העמלקי בהררי שעיר ממיקומו של העם המשוחרר, צולח הצבא הלהוט את המרחק בלילה אחד ומתחיל להתגרות בעם היהודי. בפעולת תגמול ראשונית החלו העמלקים לחטוף את שולי אנשי שבט דן, לחתוך את מילתם ולהשליכם באופן בזוי כלפי מעלה - לחלל האוויר כשהם מטיחים כלפי הקב"ה: "ראה מה שאני עושה בבני בריתך". פרשנים יודעים לספר כי הענן  -למרות יכולתו ההגנתית ההרמטית- פלט את אותם אנשי שוליים מבני דן מאחר שהיו נוהים אחר פסל מיכה שהוציאו אתם ממצרים. בנוסף מצביעים הפרשנים על האיכון המיוחד בו פרצה מלחמת עמלק הראשונה – רפידים, כשהמשמעות השורשית של שם האתר היא 'רפיה' או 'רפיון', שם פועל שהלם את העם היהודי באותו זמן עת ריפו ידיהם מן התורה.
 

פרשנות מדינית – צבאית   הבימים אלו של ציון יום השואה הבינלאומי, גילויי האנטישמיות הגוברים, ונסיונות ההשמדה העדכניים, מקבל הפסוק "צא והילחם בעמלק" משמעות אקטואלית מתמיד. הבקשה – דרישה של משה מיהושע "צא הילחם" היא בעצם סופו של עידן "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". רק בארוע קריעת ים סוף, ציווה האלוקים על העם פאסיביות מוחלטת, והוא מצידו, התערב במהלך הטבע ושינה סדרי עולם. מכאן ואילך מוצג בפנינו העולם הריאלי, בו ישראל הם הצריכים להילחם ולגלות אקטיביות יזומה. במציאות החדשה של 'עולם כמנהגו נוהג' מצווה הפרט והקולקטיב להפיק מעצמו את המיטב, ואז לצפות לישועת ה', ועל כן: "בחר לך אנשים" – גבורים ומובחרים – ואז: "צא והילחם בעמלק", כשבמקביל גם "מלחמה לה' בעמלק".

צא והילחם
למרות יהירותו של האויב האכזר, משה רבינו לא נבהל והוא פונה ליהושע ומבקש ממנו בענווה אופיינית: "בחר לנו אנשים וצא הילחם בעמלק מחר". גורם הסיבה בה בחר משה רבנו דווקא ביהושע בן ה-57 למפקד הלחימה נעוץ בגורם בו פרצה המלחמה: ביטול תורה. יהושע, שאחד ממרכיבי הזהות שלו היה "נער לא ימיש מתוך האוהל - בעסק התורה" היווה איפא מענה מושלם לחסר המסויים הזה בשעה הזו. חכמים אחרים סבורים כי לזכות יהושע עמד מטענו הגנטי כנכדו של יוסף. ועל כך אמר משה: יבא יוסף הצדיק שאמר "את האלוהים אני ירא" ויפרע ממי שנאמר עליו "ולא ירא אלוהים". משה גם מבטיח ליהושע כי למחרת, עת ייפתח הקרב, יעלו הוא, אהרן, וגיסו חור [בעלה של מרים] אל ראש הגבעה כשמטה האלוהים המופלא הטעון בנסים ונפלאות - בידו.
יהושע, בוחר קבוצת עילית המאופיינת בשלשה כישורים מרכזיים: גיבורים, יראי חטא [ומכאן שהם בעלי זכות], ומומחים בביטול כשפים בהם היו מורגלים העמלקים. יום למחרת, כג באייר, כמעט 40 יום מהיציאה הגדולה, וקצת יותר מחודש מנס קריעת ים סוף פרצה מלחמת עמלק הראשונה. הצבא העמלקי שהפתיע במיטב גבוריו נחוש היה למגר את העם היהודי במודל  'הפיתרון הסופי' אלא שמהר מאד התברר כי רוחות המלחמה והכרעתה תלויים ישירות בפעולה פיזית של האיש שישב ממול על הגבעה. כאשר הרים משה את ידיו, היתה המערכה נוטה לטובת הישראלים, ואילו כאשר היו נשמטות זרועותיו מטה היו ישראל ניגפים. למרות שהלחימה, למתבונן מן הצד, פעלה כפונקציה ישירה של תנועות ידיו של משה, יודעים חכמי המשנה להבהיר כי אין 'ידיו של משה עושות מלחמה, או שוברות מלחמה'  אלא, ידיו של משה הנשואות כלפי מעלה, יצרו אצל העם הנלחם הפנייה חזותית כלפי מעלה, ומתוך כך שעבדו, אסוציאטיבית, את לבם של אל אביהם שבשמים – וממילא היו מנצחים. פרשנות אחרת גורסת כי העילה לנשיאת ידיו של משה היה הרצון לשנות את מהלכה הטבעי של השמש, שכן העמלקים שיצאו למלחמה בחסות איצטגנינים ידעו כי בשעה מסויימת כשמגיעה השמש למקום מסויים, מזלם עולה והם מנצחים, הנשיאה של הידיים היתה איפא פעולה מונעת ששיבשה את המחזור האינרצי של השמש והירח.
השעות שנקפו לא היטיבו עם ידיו של משה והם החלו, 'להיות כבדות'. אחד מפרשני התקופה מתאר את ידיו של משה 'כאילו שני כדים מלאים מים תלויים לו על ידיו'. הסיבה בעטיה התקשה משה 'להחזיק' את ידיו נבעה מהתרשלותו במצוות המלחמה וישועת ישראל שהתבטאה בדחיית המערכה מכב באייר ליום המחרת - כג לחודש. אהרן וחור שהבחינו בקשייו של מנהיגם הושיבו את משה אל אבן לפי בקשתו המפורשת ['חפץ אני להשתתף בצערם של ישראל, ואי רוצה לנוח על כר וכסת'] והחלו לתמוך בידיו של משה ולהשאירם במצב סטאטי מורמות כלפי מעלה. לישיבה של משה היתה גם סיבה פרגמטית יותר: גבהו העצום של משה שהתנשא לחמשה מטרים לא איפשר לאהרן וחור הנמוכים ממנו, לתמוך בידיו כשהוא במצב עמידה.

הניצחון והמחייה
עם בא השמש התבררו ממדי הניצחון: גבורי עמלק הוכו כולם לפי חרב. חלק גדול מהצבא העמלקי איבד את ידיו ואת רגליו כפי שזה נשמע, לא כמטאפורה. יתר הצבא המובס נס על נפשו ויהושע הורה לעם על פי ציווי האלוקים להניח להם.
מיד עם תו המלחמה מתגלה האלוקים למשה ונשבע לפניו: "מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים". הוא גם מבקש להעביר באמצעותו מסר ליהושע, מנהיגה העתידי של האומה, ומנחיל הארץ, כי מחיית עמלק הינה מצווה וחובה, ובלעדיה אין שמו וכסאו של האלוקים שלם. משה רבנו בונה מזבח המהווה זיכרון ועדות לנס הניצחון ומצהיר: "מלחמה לה' בעמלק מדור דור".