איך חטאו ישראל ב"זה", ומדוע יתנחמו גם כן ב"זה"? | הרב עזריאל יונה

וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר, ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו: קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו [שמות לב].

כי זה משה האיש - חטאו בזה ולקו בזה ומתנחמים בזה, חטאו בזה כי זה משה האיש, ולקו בזה על זה היה דוה לבנו [איכה ה], ומתנחמים בזה -זה ה' קיוינו לו [ישעיה כה]  - ילקוט שמעוני.

הדברים סתומים, מעיר הרב אזרחי בספרו ברכת מרדכי, וכי מה חטא יש במלה זה, הלא בחטא העגל עסקינן, ומה פירוש חטאו בזה?

המעיין בחז"ל שם, יווכח כי בעצם לא רק שלא עלה על דעתם של ישראל לחשוש מפני אי חזרתו של משה רבינו, אלא אף כשבא השטן וטען כנגדם: בא-שש [ומשה עדיין לא הגיע..] פשוט לא השגיחו בו, היינו שלא עמדה לו לשטן שום טענה או הוכחה, משום שבני ישראל פשוט לא השגיחו בו.

המשמעות היא כפשוטה שפשוט לא שמו לב לדבריו כאילו לא היו מעולם.

מה שבכל זאת גרם להם לישראל לחשוש מפני אי חזרתו של משה רבינו, היתה דמות מיטתו שהראה להם השטן כשהיא תלויה בענן, ראייה זאת הדחיקה את עוצם הכרתם באמת התורתית מפני חושיהם המזוייפים.

כשהצליח השטן לעורר את חושיהם המציאותיים, כשהרימו אצבע כלפי המטה ואמרו זה משה האיש אז בטלה ההכרה ותש כוחה, שוב גברה המציאות גם אם התברר שאינה אלא דמיון שטני...

חטאו בזה,

כי אמנם ההתפתות לזה הוא החטא הגדול והנורא. פעמים שפותח לו האדם צוהר קטן גדלו כגודל המלה זה, אך משחושיו קורצים לו ומוכיחים לו את ה"מציאות", שוב לא עומדת לו לא ידיעה לא הכרה ולא אמונה, מאומה לא יעמוד מפני המציאות הנראית מבעד אותו צוהר של זה, כי ההכרה חייבת להיות חקוקה בבחינת 'חק תוכות', מעבר לעבר כמו אותיותיה של התורה, חייבת ההכרה להיות מציאות מעל לכל מציאות.

אחרת אין זו הכרה, אחרת אין זו אלא ידיעה חיצונית, המרחפת אולי מעל לאדם נוגעת ואינה נוגעת בו, אין זו הכרה. וזהו הנדרש מבן תורה אמיתי שהתורה תהא לא רק מודעת לו, לא רק מושכלת לו, אלא ממש עצם עצמיותו

ואז גם אם יבא השטן שבשטנים ויראה מראות שגלגלי עינים של בשר רואות אותם, גם אם הכל ירימו ידים ויושיטו אצבעות ויאמרו הנה הלא זהו זה, לא יערער הדבר כמלא נימה את המציאות האמתית. אדרבא זו האמיתית, תגלה את הזיוף הנורא שבכל דמיון אחר, המורה אחרת ממציאותה של תורה והכרה.

לכן זהו אם כל חטאת. חטאו בזה, עצם הדבר כי יתכן לומר על מטה הפורחת באויר, גם אם נראית היא לעינים של בשר, כי "זה משה האיש" אין לך פשע גדול מזה, זו היא פירכא שאין דוגמתה, על קניניה של תורה על ההכרה האמתית ועל הישות האמתית של 'איש התורה'.

ומובן מאד כעת, "על זה היה דוה ליבנו", כי המציאות עצמה כפי שרואים אותה בזה הלא היא היא זו המתבטאת בירושלים, במשכן ובמקדש, בכהן ונביא, בקרבן ורוח הקודש.

ולקינו בזה כי הזה נראה בעליל, ששועלים הלכו בו.

ושיא הברכה והתקוה הוא כי הגילה והשמחה תתפרק ממציאות של "זה ה' קינינו לו", כי כל החושים יעידו בע"ה על זה השם, כי האצבעות אף הן תורמנה ותעידנה ותצבענה על השם שקיוינו לו.

"זה קלי ואנוהו".

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן