סביב עגל הזהב | אליעזר היון

• הדפסה
• דואל

 ריקוד מושחת
סביב עגל הזהב

ארבעים יום לאחר עלייתו של משה השמימה מתרחש אחד הארועים המצערים בהיסטוריה היהודית: פולחן עגל הזהב * העם, בהנהגתם של יונוס ויומברוס, מבוגרי הפקולטה המצרית לחרטומים, וממנהיגי ה"ערב רב", מבחינים כי בואו המובטח של משה מתעכב, והם נקהלים על אהרן וחור ותובעים: "עשה לנו אלוהים" * חור מסרב, ואף לא חוסך במלים קשות העולים לו במחיר חייו: הוא מוצא להורג, ואתו זקנים ונכבדים נוספים * כשהם מצביעים על גוויות הנשחטים פונה האספסוף הלהוט לאהרן ומאיץ בו שוב: "קום, עשה לנו אלוהים * אהרן מבקש לאסוף את כל תכשיטי הזהב מנשיהם וילדיהם.  את הזהב הוא משליך אל תוך האש כשממנה באורח על טבעי מתרומם עגל זהב המלחך דשא * משה שיורד מההר עם שני הלוחות בידו, מזהה את מחולות ההמון וקולות הזימה והוא מתמלא חימה וברוב זעם הוא משליך את הלוחות ומשברם לרגלי ההר * 

סוף טראגי לקבלת התורה ולעליית  משה רבינו אל ראש ההר: העם ה'טרי' והמשוחרר הסבור כי ארבעים הימים עליהם דיבר משה כבר חלפו, והוא 'בושש מהגיע', ממיט על האומה הישראלית את אחד מהאסונות הגדולים בתולדותיה: פרשיית עגל הזהב. 

לאחר מתן תורה, מכריז משה ברחבי המחנה כי הוא עולה אל מקום האלוהים,  ראש ההר, מתוך מטרה להביא עמו את שני לוחות האלוהים – לוחות הברית. המנהיג מפרסם לוח זמנים לפיו בתום ארבעים יום משעת עלייתו הוא ישוב ארצה. הוא גם ממנה את אהרן וחור, אחיו ואחיינו, כפרנסים על הציבור עד שובו. לאחר ארבעים יום מתחיל העם לאבד את הסבלנות והוא מתחיל לפקפק באפשרות שמשה אכן יחזור אי פעם. תמימות דעים אצל הפרשנים מסבירה כי ההתנהגות הבלתי צפויה הזו היא פונקציה של טעות מצערת: העם סבור היה כי את 40 הימים יש למנות מיום עלייתו של משה כאשר היום הראשון נחשב כיום שלם לענין המספר הנומרי, בעוד האמת האובייקטיבית היתה כי משה שעלה רק בבוקר התכוון ל – 40 יום שלמים כך שנותר עוד לילה שלם עד לסיומם.
 

רוקדים סביבו קוראים אליו לשוא - אהוד בנאי אנחנו כאן בלב מדבר צמאים למים חיים ואתה על ראש ההר מעל העננים אין שום אות אין סימן כל כך הרבה ימים במעגל סגור מסתובבים סביב עגל הזהב. אין מי שיכה על הסלע מי יתן כיוון באפילה כאן נלחמים על כל פירור סביב עגל הזהב הוא לא יורד מראש ההר הוא לא יורד אל העם הם יוצאים במחול טירוף ושוכחים את עצמם רוקדים סביב עגל הזהב סביב עגל הזהב מתחננים אליו, אל נא תעזוב אותנו עכשיו היה לנו לאב עדר נעזב, רוקד סביבו קורא אליו לשוא עגל הזהב עגל הזהב

מכל מקום, העם שהחל לגלות סימני כפירה ביכולת חזרתו של משה מקבל חיזוק ממקור בלתי צפוי: השטן שהבחין במבוכת העם נקט במהלך מבריק והוא מעלה לפני הקהל הרחב  מצג ויזואלי מפעים: מיטה ועליה דמות הזהה למשה נישאת ברקיע השמים, כשמסביבה, חושך וערפל איומים. העם שמבחין במיטה, וחווה את תופעות הטבע המחרידות משוכנע כי משה רבינו אכן נפטר או הפך למלאך רוחני בתפקיד 'יועץ אלוהי', והתופעות הבלתי קונבנציונאליות הם התגובה הישירה לכך.

על רקע האנרלמוסיה הרגשית והרגשות הסותרים קם פלג הערב רב והחליט לעשות מעשה. קבוצת ה'ערב רב' מנתה כארבעים אלף אנשים, אצילים מצריים שבחרו להתגייר עם צאתם של בני ישראל מארצם. בראשם עמדו שני מכשפים – חרטומים: יונוס ויומברוס שהיו בניו של בלעם שהתפרסם מאוחר יותר כנביא אשר ביקש לקלל את ישראל.  התקוממותם של אנשי ה'ערב רב' לא היתה נטולת השפעה. במהרה הצטרפו אליהם כל ישראל והם דרשו משבעים הזקנים, נכבדי ומנהיגי העם, לעשות להם אלוהים חדשים. הזקנים, ההמומים מנסים לברר מהיכן מגיעה תעוזתו של העם לכפור במי שעשה להם כה הרבה נסים ומופתים אלא שהעם המשולהב מסרב להאזין והוא רוצח את הזקנים. חור, שהופקד על ידי משה ביחד עם אהרן להנהיג את העם בימים אלו, פותח בתוכחה נוקבת אל מול האספסוף המוטרף. גם תגובה זו מובילה לתוצאה טראגית – חור נרצח, וכעת נותר רק אהרן. 

מסביב לכהן הגדול מתהדקת טבעת מאיימת של אנשים קשי פנים הדורשים ממנו לייצר עבורם את האלוהים הנכסף. בקור רוח הם מצביעים על גויותיהם השחוטות של חור והזקנים ומבטיחים לאהרן כי גורלו – אם יסרב – יהיה זהה. אהרן נענה ומבקש לאסוף אליו את כל נזמי ותכשיטי הזהב שבאזני הנשים והילדים. בין כל פרשניה התיעודיים של אותה תקופה קיימת הסכמה כי אהרן לא חשש למסור את נפשו על קדושת ה'. הנימוק המרכזי שהניע אותו להיענות לדרישת העם נעוץ לדעתם בכוונתו להניא אותם מקיומה המעשי של עבודת האלילים. אהרן סבור היה כי יוכל הוא לעכב את העם ובינתיים יופיע משה והפרשייה תסתיים. קולות אחרים טוענים כי אהרן דווקא מסר את נפשו, מאחר שהיענותו לבקשה הפושעת נבעה מרצונו ליטול את חומרת העברה על עצמו ולהסיט אותה מהעם גופו. לפרשנות הראשונה יש חיזוק מבקשתו של אהרן את העם "פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם". אהרן ידע, כי הנשים החסים על תכשיטיהם יסרבו להעניק את תכשיטיהם באופן אוטומטי. שיכנוען, וההפצרות הרבות יארכו בוודאי זמן ובינתיים כאמור יופיע משה. אלא שהנשים הודיעו לבעליהן כי הן מסרבות להשתתף בחינגא והן מסרבות לפרוק את תכשיטיהן. הסירוב החד משמעי שנבע מיראת החטא ולא מכיליות נשית, הוביל במהירות את הגברים לגייס את התכשיטים מאזניהם שלהם, ובתוך זמן קצר צומחת לה ערמת זהב עצומה אל מול אהרן כשבצידה מדורה גדולה. אהרן נוטל את הזהב צורר אותו במטפחת ומשליך אותו אל תוך האש. מבין הלהבות, באופן סוריאליסטי לחלוטין, עולה עגל עשוי מזהב טהור והוא צועק, מדבר, ומלחך דשא.

כיצד ארע הדבר? לשם כך יש לחזור כמה מאות שנים אחורה לתקופה בה השתעבדו ישראל במצרים. באותה תקופה, כזכור, גזר פרעה לשקע את התינוקות הישראליים בטיט כתחליף ללבנים. משה, מזועזע פונה אל הקב"ה וזועק: עד מתי ייהרגו ילדים מסכנים אלה? על כך משיב לו האלוקים כי תינוקות מסוימים אלו, מתים כעת דווקא, מאחר שגלוי וידוע לפניו כי עתידים הם לגדול לרשעים גמורים. האלוקים מוסיף ואומר למשה: כי אם חפץ הוא להיווכח באמיתות הדבר ילך ויחלץ אחד מהם. משה נענה והוא ממהר לחלץ תינוק שכבר היה שקוע בתוך הטיט אך עדיין שמר על דופק. הוא מגיש לו עזרה ראשונה ותרופות עד שפעוט מבריא. שמו היה מיכה רמז מורפולוגי להיותו מעוך בטיט. עם יציאת העם ממצרים ביקש משה להעלות את ארונו של יוסף מן הנילוס, לשם השליכו אותו המצרים, והוא משליך טבלת מתכת עליה חקוקה המילה שור. לאחר שארונו של יוסף נמשה מתוך היאור מתגנב מיכה ולוקח את טבלת המתכת המופלאה. עם השלכת המטפחת והזהב אל תוך האש ממהר מיכה להשליך גם את הטבלה אותה שמר לאורך השנים והכוחות המיסטיים הגדולים החבויים בה מייצרים את המפלצת לה ציפו כל כך ישראל.

אהרן, נאמן לדרכו מנסה להמשיך ולעכב את העם, והוא בונה מזבח ומכריז: חג לה' מחר. כלומר לאחר הלילה אז כבר עתיד, לפי החשבון, משה להגיע. אלא שהעם לא ממתין זמן רב ומיד עם עלות השחר הוא משכים, ופוצח במחולות, זביחת קרבנות, ופעילות מינית וגילוי עריות.

בינתיים שוהה משה במרומים ואינו מודע למתחולל בהעדרו. האלוקים פונה אליו ואומר לו: "לך רד כי שיחת עמך" כשהדגש על המילה עמך בא לציין כי העם אותו גייר משה כלומר הערב רב הוא האחראי למחדל הגדול. משה יורד, פוגש את יהושע תלמידו ומזהה את קולות הצחוק, הזימה וההוללות. הוא נעמד מול העם ובחמת זעם משליך את הלוחות ארצה ומשברם לרסיסים.