בחירה בין חיים למוות | עלון בית דוד

• הדפסה
• דואל

ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת, ונתן עליו מים חיים אל כלי: (יט, יז)

 

הפרה האדומה מכונה כאן בשם "ח ט א ת", וכן נאמר למעלה: "הוא יתחטא" בו. מבחינה הלכתית אכן הושוו דיני הפרה לאלה של קרבן חטאת (חולין יא.); אך מעבר למבט ההלכתי, טעונה השוואה זו ביאור. קרבן חטאת הוא דבר שבקדושה, ומקריבים אותו בבית המקדש, ואילו פרה אדומה, לכאורה, אינה יותר מאמצעי טהרה, כדוגמת מקווה שמימיה מטהרים; והרי לא יעלה על הדעת להשוות מקוה טהרה לקרבן. מדוע נקראת הפרה האדומה "חטאת", מהו מימד הכפרה שבטהרה זו ?

 

היסוד שעליו בנויה קדושת היהודי, הוא כח הבחירה. רק בעזרת מתנת אלהים זו, הבחירה בין רע לטוב, ורק במדה שאכן הוא עושה שימוש במתנה זו, יכול האדם להתעלות מעל רמת חיים של "אכול ושתה", ולנהל חיי קדושה. מי שמעשיו מודרכות על ידי רצונותיו הבהמיים, מי שכל חייו אינם אלא רדיפה אחר מילוי תאוותיו, גם אם רצונות ותאוות אלה מוסוות היטב מתחת למעטה של "תרבות", אין בינו לבין שאר בעלי חיים ולא כלום.

 

אם כן, ניתן היה לצפות שכל אדם משכיל ינהל את חייו בקו זה, יוותר על השאיפה לחיי תענוגות, שררה וכבוד מדומה, כדי לזכות לתואר "אדם". אך דא עקא, שאין הדברים פשוטים כל כך. אמנם עבורנו, עם התורה, הדבר מובן מאיליו, אך מאידך - אנו חיים בסביבה שללא הרף זועקת את ההיפך הגמור.

אנו מסובבים ב"טבע", הפועל מתוך חוקיות שאין ממנו מנוס. לפני עינינו רואים אנו את מחזור החיים הקבוע והנצחי של כל בעלי חיים, רואים אנו כיצד הם פועלים על פי אינסטינקטים המוטבעים בהם מתחילת ברייתם, שאין מהם כל מנוס.

באופן טבעי עולה המחשבה, שגם אנו, בני האדם, משועבדים לאותה חוקיות טבעית. נדמה, שכשם שמבנה גופו של האדם דומה לזה של בעלי חי, כך גם התנהגותו כפויה ומתוכננת מראש על ידי חוקי הטבע. מכאן הדרך קצרה למסקנה, שזוהי דרך חיים רצויה וטבעית, ואדרבה - כל חריגה מחוקיות זו נראית כ"הפרת חוקי הטבע".

 

התורה נותנת לשתי השקפות אלה ביטוי באמצעות ההבדלה בין טומאה לטהרה. בכל מקום שנוצר בו מצב של "חוקיות טבעית", נוצר גם מצב של טומאה. אין לנו ביטוי חזק יותר לטבע שאין ממנו מנוס, מאשר המוות. המוות הוא הקובע את המחזוריות הנצחית של הבריאה, ואין דבר בעולם שיכול להנצל ממנו. הוא זועק: בעל כרחך אתה נולד, בעל כרחך אתה מת - וממילא, בעל כרחך אתה חי. המוות "הוא טבע" במיטבו; הביטוי הרוחני למצב זה היא טומאת המת, החמורה מכל הטומאות.

 

כדי לטהר את האדם שבא במגע עם טומאה זו, אין די בטהרה חיצונית; הוא חייב להשתחרר מן השעבוד לטבע, ולעבור תהליך של התעלות רוחנית, של כפרה וטיהור.

 

אפר הפרה אינו משמש כמטהר חיצוני בלבד, הוא מטהר את נשמתו של האדם מהשפעתם של כוחות הטבע, הבאים לשלול ממנו את בחירתו החופשית. הפרה משמשת כ"חטאת", המים שמעורב בהם אפר הפרה הם "מי חטאת" והם מהווים כפרה במלוא מובן המלה.

 

"מי החטאת" שמזלפים אותם על הטמא באים להזכיר לאדם: גם אם נדמה לך שאינך אלא בעל חי, דע לך שאתה בעל בחירה, בכוחך לנתק את עצמך מכוחות הטבע, להטהר ולהתעלות עד שתגיע לדרגה של מלאך; כל זה בתנאי שתבחר בטוב, שלא תגרר אחרי הרצונות, אחרי תכתיבי העולם הזה, תעמוד ברשות עצמך ותעשה אך ורק מה שה' דורש מעמך !

 

ע"פ רש ר הירש