כידוע, נתייגעו גדולי הדורות לברר, מה באמת היה חטאו של משה רבנו במי מריבה. יש אומרים, שהכה על הסלע במקום לדבר, ויש אומרים משום שכעס על עם ישראל. הסבר נפלא מצאנו בדברי ר' יוסף אלבו בספר העיקרים.

 

וכך הם דבריו שם:

עיקר גדול אל התורה, ושורש אל האמונה, ...שהקב"ה מכניע הטבע תחת כפות רגלי המאמינים... ומי שיספק, שהשי"ת לא ימלא רצון הנביא או הצדיק הראוי לכך, הנה הוא כמטיל ספק בתורה... וכל שכן במקום שיש קידוש ה', שמחוייב לפרסם שהטבע משועבד ומוכרח לעשות רצון שומרי התורה ומקיימי מצותיה... (ד כב) 

 

כאן ממשיך הר"י אלבו ומסביר, שבמקום שקיים נביא או צדיק העומד במדרגה זו, כאשר כלל ישראל זקוקים לישועה בעת צרה, והוא עומד מן הצד כאילו אין בידו להושיע, הרי הוא גורם לחילול ה', ולהמעטת האמונה, כי נראה כאילו הוא בעצמו מסופק אם הטבע משועבד לו; שהרי אם היה בטוח בכך, מדוע אינו מושיע?

 

ועל זה נאמר יען לא האמנתם בי, כי כששאלו המים, אילו היו משה ואהרן גוזרים שיבקע הצור ויזובו המים, היה השי"ת בלי ספק מקים דבר עבדו... והיה השי"ת נקדש בזה לעיני העם... ובעבור שלא עשו כך משה ואהרן, אבל באו כדמות בורחים אל פתח אוהל מועד... כאילו אין להם עצה מה לעשות... (שם)   

 

מה היתה הסיבה לכך, שמשה ואהרן נמנעו מלהפעיל את השפעתם על הטבע, כדי להוציא מים מהסלע? הלא אין ספק, שהיו מודעים לכך שבכוחם לעשות זאת גם ללא צווי ה' - ומדוע היססו?

 

ובעצם, השאלה נשאלת על כל הנסים שאירעו במשך כל המ' שנה. מדוע המתין משה רבנו בכל פעם, עד שהקב"ה שלח אותו לפעול? וכי לא היה בכוחו לחולל את המופתים בכוחות עצמו?

 

התשובה מונחת דוקא ברום מעלתו של משה רבנו. נביאים אחרים, צדיקים וחסידים, ככל שיהיו גדולים, לא יראו בהם את מקור כוחו של הנס. אין סכנה, "שח ו ישוו להם איזה דרגה אלהית, כאילו יש בהם כח עצמי. אבל משה רבנו ידע, שהוא שונה. בני ישראל העריצו אותו במדה כזו שעלולים (כפי שאכן קרה בעגל , ) לטעות ולחשוב, שכוחו הוא כח אלהי, שאינו בבחינת "צינור" בלבד, אלא בבחינת "משפיע". על כן הקפיד הקפדה יתירה, שתפקידו יהיה תפקיד של שליח בלבד, שכלפי העם לא יראה הדבר, כאילו שהוא מחולל איזשהו נס.

 

ברם, כל זה היה חשבון צודק, עד פרשת קרח ועדתו. באותו פעם, הוכרח משה רבנו לסטות ממנהגו, וללא הקדמת צווי מה' הכריז: "אם בריאה יברא ה', ופצתה האדמה את פיה...". והסיבה היא פשוטה: הלא כאן כפרו במעלתו של משה רבנו, והשוו אותה לדרגת שאר הנביאים - "כי כל העדה כולם קדושים" - ואם כן, היה הכרח דוקא להבליט את גודל כוחו ומעלתו. לשם כך חולל הוא מכח עצמו את הנס, ולא המתין לפקודתו של הקב"ה.

 

מעתה, היה ברור לכולם, שמשה רבנו מסוגל, ואף מוכן, לחולל נסים. שוב לא היה זה בגדר עקרון, שמשה רבנו נמנע מעשיית מופתים. השאלה היתה אך ורק: מתי כן, ומתי לא?  וכאן, כשבארה של מרים פסק מלתת את מימיו, וכל עם ישראל עמד בפני סכנת צמאון, מצאו הנרגנים מקום להתגדר בו: "עכשיו, כשהצרה היא צרת רבים, הוא ממתין..."

 

כאן היה חילול ה'. הפעם לא היו מוכנים בני ישראל לקבל את הדבר כעקרון, אלא בעיניהם הצטייר משה רבנו כאילו אינו בטוח בכוחו, כאילו אינו רוצה להסתכן בעשיית הנס. ובעקבות זאת, נחלש אותו יסוד מעיקרי האמונה, שבעל העיקרים מגדיר אותו בסגנונו המיוחד: "שהטבע משועבד ומוכרח לעשות רצון שומרי התורה!"

(ע"פ משך חכמה)