"אמר רבי חייא, הרוצה לראות בארה של מרים יעלה לראש הכרמל ויצפה ויראה כמין כברה בים, וזו היא בארה של מרים" [שבת לה].
מעשה במוכה שחין אחד שירד לטבול בימה של טבריה, וארעת שעתא וטפת בארה של מרים ואיתמי [ארע והוא טבל בבארה של מרים ונרפא].
היכן היא בארה של מרים? כתיב ונשקפה על פני הישימון שכל מי שהוא עתה לראש ישימון ורואה כמין כברה קטנה בימה של טבריא - זו היא בארה של מרים [ילקוט שמעוני].
גם אם הבאר נעלמה מן העיניים, אומר הרב אזרחי בספרו 'ברכת מרדכי', קיימת היא נצחית. מי שעיניים לו יכול להבחין בה בינות לזרמי הכינרת.
מה שהשתנה מימות חייה של מרים, הוא הזיכוי שזכתה מרים לכל אחד מאתנו.
בחיים חיותה כל אחד מאתנו היה ראוי, זכה לראות, זכה ליהנות, זכה בפועל לשתות את המים מן הבאר הניסית הזאת.
מרים הייתה המשאבה השמימית להעלות את המים ולהגישם אל שפתותיהם של ישראל.
מרים נפטרה הלכה לה. הופעלו 'משאבותיהם' של משה ואהרן.
משה ואהרן נפטרו להם.
אמנם הבאר קיימת כך גם ענני הכבוד והמן, אבל המשאבות והמנופים נגוזו עמהם...
פה ושם ניחן אי מישהו ממצוקי ארץ בעיניים שמימיות, אשר זכויותיו עומדות לו לראות אף להרגיש ולהבחין במי הבאר, אשר נצחיותם וסגולתם לאו בני חדלון המה.
בעיניים מצוחצחות אפשר להבחין בהם בינות לגלי הכינרת, אבל עצם מציאותן נצחית.
כך בבאר, כך בענן, כך במן.
ובאמת יתכן כי מותר לרצות לדעת מפני מה נשתנה ענין המים, מענין המן והשליו? מדוע לא הורידו מים מן השמים כשם שהורידו משם מן? מה בין שליו המופיע בהמוניו מאחורי פרגודי תבל, לבין מים אשר העם זקוק לצימאונו?
משום שבארה של מרים עדיין קיים אף מפכה.
הסלע הוא זה אשר סתם לועו ומימיו פנו זרמו להם באפיקם אל עבר הכינרת...
שומה אפוא על משה ואהרן להפעיל מחדש את בארה של מרים, לסלק את סתימת הסלע. כי בארה של מרים עדיין קיים הוא הסלע הוא שסתם לועו.
את האבחנה הזו ניתן לראות היטיב בפסוק הבא ובפירושו של רש"י עליו.
"ויקהלו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע ויאמר להם: שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים" [במדבר כ].
"לפי שלא היו מכירין אותו, לפי שהלך הסלע וישב לו בין הסלעים כשנסתלק הבאר, והיו ישראל אומרים להם, מה לכם מאיזה סלע תוציאו לנו מים. לכך אמר להם המורים סרבנים וכו', המן הסלע הזה שלא נצטוינו עליו נוציא לכם מים" [רש"י].
הבאר לא נעלם. הוא עדיין קיים. הסלע הוא שסגר את פיו.