ייבום וחליצה

ייבום וחליצה | מערכת האתר

מסופר בפרשתנו על בנו הבכור של יהודה "ער" שמת בלא ילדים, "ויאמר יהודה לאונן בא אל אשת אחיך ויבם אותה והקם זרע לאחיך" ובספר דברים (כ"ה, ה-י) "כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם ובן אין לו, לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, יבמה יבוא עליה ולקחה לו לאישה ויבמה והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל, ואם לא יחפוץ האיש לקחת יבמתו ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים ואמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי. וקראו לו זקני עירו ודברו אליו ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו וענתה ואמרה כה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל".

חז"ל קבעו שהחליצה תעשה בפני בית דין של שלושה (ולכתחילה בפני חמישה), הדיינים שצריכים להכיר שהאישה החולצת היא אשת המת והיבם הוא אחיו, יושבים בדין והיבם והיבמה עומדים. שואלים הדיינים אם כבר עברו שלושה חודשים מיום פטירת הבעל ואחר תשובה חיובית אומרים ליבם, אי ניחא לך – יבם, אי ניחא לך – חלוץ.

אם היבם חפץ בחליצה, לוקחים בי"ד נעל המיוחדת לכך וישים המנעל על רגלו הימנית, האישה חולצת נעלו ויורקת בארץ כנגד פניו ותאמר "ככה יעשה לאיש וכו'".

לאחר החליצה מתפללים הדיינים "יהי רצון שלא תבואנה בנות ישראל לא לידי חליצה ולא לידי ייבום".