ויברך אותם, איש אשר כברכתו ברך אותם 

 

מה הכוונה במילים אלה:"אשר כברכתו"? 

יעקב אבינו לא בירך את בניו בבחינת "יש מאין", אלא כל אחד קיבל את הברכה בהתאם ל"ברכתו", לברכה הטמונה בו זה מכבר. ברכה שאין לה על מה לחול, אינה יכולה לפעול את פעולתה. הברכה יכולה רק להרבות ולהעצים את מה שכבר קיים. גם כאן, אין זה מקרה, שיהודה קיבל ברכה למלכות, ושיששכר קיבל ברכה לתורה. 

 

תכונות אלה כבר היו טמונים בהם מלידתם, והברכה היתה שיזכו להוציא אותה מן הכח אל הפועל. 

לכן חשוב שהמברך ידע מה הן נטיותיו ותכונותיו של המתברך, לפני שהוא מעניק לו את ברכתו; ובודאי שהאדם עצמו חייב להכיר את עצמו, כדי להתוות לעצמו דרך בעבודת ה'. הגר"א בפירושו למשלי (טז א ד) כתב: "לכל אדם ואדם יש לו דרך בפני עצמו לילך בו, כי אין דעתם דומה זה לזה, ואין פרצופיהן דומה זה לזה, ואין טבע שני בני אדם שוים. וכשהיו נביאים, היו הולכים אצל הנביאים לדרוש את ה', והיה הנביא אומר על פי משפט הנבואה דרכו אשר ילך בו לפי שורש נשמתו ולפי טבעת גופו". אדם שרוצה להגיע לשלימות, צריך להכיר את כוחות נפשו, ולדעת מה היא הדרך אשר היא מיועדת ומתאימה לכוחות אלה. ללא ידיעה זו, אם ילך אחרי העדר ולא ידע לנצל את הכוחות המיוחדים לו, ישאר אדם המוני, אדם מן השורה. איך החזון איש גדל והגיע למה שהגיע? הוא לא נגרר אחרי שום זרם, הוא אף לא למד בישיבות, הוא התפתח לבד, בכיוון שלו. רק כך זכה למה שזכה.

 

"חז ל אומרים על הפסוק "ויזכור אלקים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה" (בראשית יט, כט) שלוט ניצל בזכות ששתק כאשר אברהם אבינו אמר על שרה "אחותי היא". תמה על כך הגאון רבי ישראל סלנטר, הלא מצאנו ללוט זכות גדולה יותר, הוא הכניס אורחים במסירות נפש גדולה, וסיכן את עצמו ואת משפחתו, כדי לארח את המלאכים? וכי אין זכות זו גדולה יותר מזכות השתיקה, שאינה אלא בשב ואל תעשה? התירוץ הוא, אמר הגרי"ס, הכנסת האורחים שלו אמנם נעשתה במסירות נפש, אך היא לא היתה משלו, היא היתה חיקוי של ההנהגה שראה אצל אברהם אבינו. ואילו מה ששתק ולא הלשין על אברהם כשאמר "אחותי היא", זה היה משלו, לזה הוא הגיע בכוחות עצמו, ולכן זכות זו גדולה יותר. ונראה ראיה לזה, ממה שהיה מוכן להפקיר את שתי בנותיו בשביל קיום מצות הכנסת אורחים. הלא דבר זה מעוות לחלוטין, וכיצד זה מתיישב עם דרכו של אברהם אבינו? אלא הוא שאמרנו, אמנם הוא נהג כאברהם אבינו, אך כיון שלא פעל מתוך מעלה פנימית של חסד, כאברהם אבינו, אלא מתוך רצון של חיקוי חיצוני, הגיע למעשים מעוותים המנוגדים לחסד בתכלית.

 

באבות (ח, ב) אמרו "חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי, ואלו הן: רבי אליעזר בן הרקנוס, ורבי יהושע בן חנניה, ורבי יוסי הכהן, ורבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך. הוא היה מונה שבחן: רבי אליעזר בן הרקנוסבור סוד, שאינו מאבד טפה; רבי יהושע אשרי יולדתו; רבי יוסי חסיד; רבי שמעון בן נתנאל ירא חטא; ורבי אלעזר בן ערך מעין המתגבר" . נשאלת השאלה, לשם מה היה מונה את שבחם? וכי חתנים היו שהיה צורך לשבח אותם בפני הכלה? אלא הכוונה היתה לגלות לכל אחד את התכונה שהוא מצטיין בה, שלשמה הוא נברא, וזהו תפקידו בעולם, לפתח את המיוחד שבו ולהגיע בה לשלימות.

 

ודבר נוסף: אין די בכך שאדם יכיר את עצמו. כל אחד צריך לשקול ולחשב את דרכו בהתאם לתקופה שהוא חי בה, כי מה שחשוב ונצרך בתקופה זו, אינו מה שחשוב ונצרך בתקופה אחרת. לכל תקופה יש אתגרים משלה. וכבר אמרו זאת על הפסוק "ועתה ישראל מה ה' אלקיך דורש מעמך", ההדגשה היא "ועתה", שים לב לתקופה שאתה חי בה, מה ה' דורש ממך .