בפרשתנו, בהעלותך, מופיע הציווי על חגיגת הפסח, בתאריך: "בחודש הראשון בשנה השנית". זהו זמן מוקדם מהתחלת פרשת במדבר, שם התאריך: "ראשון לחודש השני לשנה השנית". הנה, הפסוקים חוזרים אחורה בזמן. או בלשון רש"י "מלמד שאין מוקדם ומאוחר בתורה".

 

נשאלת השאלה למה ריבונו של עולם סידר את התורה כך? וגם למה בחרה דווקא התורה ללמדנו עניין זה פה בדין מצוות הפסח?

עוד שאלה עולה: למה דווקא במצוות הפסח באים אנשים ושואלים אם מי שהיה בדרך רחוקה או טמא לנפש ולא יכל לעשות הפסח, יכול לקבל מועד ב'. מה עם שאר מצוות וחגים, לא מצאנו אח ורע לפניה כזו. וכי מי שפספס את צום יום כיפור יקבל יום כיפור שני?!

 

והנה, על השאלה הראשונה, למה התורה שינתה את הסדר הכרונולוגי, משיב רש"י, כי לא רצתה לפתוח את הספר בנושא עגום. שרק בשנה השנית ליציאת מצרים ישראל חגגו את הפסח, וכל ימי המדבר לא חגגו את הפסח.

 

- ולמה לא חגגו ישראל את הפסח כל שנות המדבר?

אומרים חז"ל, מפני שישראל לא מלו בשנים אלו את ילדיהם, וההלכה שאם מישהו במשפחה לא נימול כולם לא יכולים לעשות את הפסח.

 

- ולמה לא מלו?

כי לא היתה רוח צפונית במשך ימים אלה. 

 

- ולמה לא היתה?

...

 

המסקנה העולה מכאן, שריבונו של עולם לא רצה שימולו, שיחגגו את הפסח. זו לא עברה של ישראל, הם היו אנוסים בדבר.

 

אני חושב שאולי באמת לא היה צורך שיחגגו את הפסח במדבר. 

הדור הזה עצמו יצא ממצרים, זכר את המכות והשחרור, את קריעת ים סוף. כמו ניצול שואה שאינו מרגיש צורך לעשות לעצמו זכר לשואה שלא ישכח אותה. 

הם במדבר המשיכו להיות תחת הנהגת הניסים הגדולים: מן, ענני הכבוד, הבגדים וכו'. אפשר לומר שהם חיים בתוך הפסח בכל ימי המדבר.

 

אז אם כן למה בשנה השנית הם כן צוו לחוג את הפסח?

 

הציווי של הפסח שקיבלו ישראל בהיותם במצרים, לא תופס לגביהם. הוא היה רק לשעתו, ולא מצווה לדורות. אופיו וסגנונו הותאמו למצב של ישראל כפי שהיו במצרים, ואינו מתאים לעם בני חורין.

 

הבה נתבונן, האם בכלל חלה על ישראל מצוות פסח? 

בפרשת אמור ישראל מקבלים ציווי לחוג את הפסח. אבל זו מצווה החלה על ישראל רק כשיגיעו לארץ. היה מקום לומר, שאין מקום לחג חירות כאשר העם בגלות, ואין לו חירות (במובן החיצוני הפשוט).

באה התורה וציוותה לישראל לחוג את הפסח בשנה השנית. ללמדנו שגם במדבר, גם בגלות, החירות טבועה בנו. זו חירות נצחית מעל הזמן. אף אם ישראל יהיו משועבדים בזמנים מסוימים, חירותם הפנימית לא תיפסק, בדומה ל"אין מוקדם ומאוחר בתורה".

 

כשה' שולח את משה רבנו להוציא את ישראל ממצרים, משה שואל את ה', כשישאלו אותי מה שמך, מה אומר להם. עונה לו ה', "אהיה אשר אהיה". משה רבנו נבהל מהתשובה הזו, באשר היא מרמזת שעוד נכונו להם גלויות נוספות בעתיד. אולי אין זה נכון לספר זאת לישראל בשלב הזה. אבל כוונת ה' שיציאת מצרים כל כך עוצמתית, והיא מכשירה את ישראל לעמוד בכל גלגולי ההיסטוריה, אף כשיצאו בעתיד לגלות, שכינה עימהם.

 

אבל באמת לא התכוון ה' שמשה יגיד זאת לישראל, ודי שיאמר להם אהיה שלחני אליכם. למדנו את הכלל שאין מוקדם ומאוחר בתורה במצווה שמגלה את הפלא הזה גם בעם ישראל, שאין לו מוקדם ומאוחר בחייו הלאומיים.

 

למה אנשים שהיו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לחגוג את הפסח ביקשו תקנה? הרי יש כלל בהלכה שאנוס רחמנא פטריה? (אדם שנמנע ממנו אפשרות לקיים מצווה מסוימת, הוא פטור מהמצווה)

 

שמא תאמר משום שיש עונש כרת למי שלא מקיים את הפסח? אבל יש עונש כרת לעוד כמה מצוות. ועוד, הכלל של אנוס רחמנא פטרי שייך גם לחטאי עונש כרת, לדוגמא אדם שנאלץ לאכול ביום הכיפורים מסיבות בריאות, וכי הוא חייב כרת?!

גם יש להתבונן, מה כל כך חמור במצוות הפסח, עד שמי שלא עשה ברית מילה מנוע ממצוות הפסח, ולא רק הוא - אף משפחתו לא תאכל, למה?

 

נראה, שחג זה הוא ההולדת של ישראל. נקודת ההבדלה בין ישראל לעמים, מי שייך לאומה ומי לא. מכאן הכל מתחיל. לכן היה חשוב לכל יהודי להיות שותף למצווה הזו, ומי שהיה בדרך רחוקה או טמא, לא רוצה להפסיד את הרכבת, אסור לו להיבדל מעם ישראל. 

גם מצות המילה, אותה נצטוו ישראל לקיים עוד לפני יציאת מצרים, מבטאת בחיי היחיד את שונותו מהגויים, את שייכותו לעם הנבחר. אם כן, לא יחגוג את הפסח כשמעיד עדות שקר בעצמו, כי אינו בן ברית עדיין.

 

לכן, מי שהיה טמא לנפש ולא עשה את הפסח, אכן איחר את הרכבת. כיצד יועיל לו לעשות פסח שני? הלוא "עבר זמנו בטל קורבנו", "דבר אשר נחתם בטבעת המלך אין להשיב"?

 

לזה באה תורה ללמדנו שאין מוקדם ומאוחר בתורה. יש לישראל אפשרות מסוימת לפעול פעולה שתפעל אחורה בזמן. לטמאים יש 'מקצה שיפורים'. (כאשר האדם היה אנוס. ולא, חלילה למי שנמנע מהפסח בפשיעה).

עקרון זה תופס גם בגרים שמצטרפים לעם ישראל. שמתגלה שגם הם עמדו בהר סיני עם כל ישראל. וגם במצות התשובה שמאפשרת לנו לתקן אחורה בזמן את חטאינו.

 

יהי רצון שנזכה "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (מיכה ז)"