אין עוד מלבדו | עלון בית דוד

• הדפסה
• דואל

וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, אין עוד: (ד, לט)

 

כבר בתחילת קטע זה נאמר "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו", אך כאן כופל הפסוק ודורש מאתנו "וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלהים ... אין עוד". לכאורה נראה שאמונת הייחוד היא מהדברים שקל לאדם להאמין בהם; עובדה היא שרוב אומות העולם קיבלו עליהם אמונה זו מזה אלפי שנים ללא עוררין. מדוע מחייבת התורה התבוננות מעמיקה, "השבה אל הלב", בדבר פשוט ובסיסי כל כך?

 

האמונה בה' היא פשוטה ומובנת מאליה; אדם זקוק למנה גדושה של עקמימות השכל, כדי לכפור בקיומו של הבורא עולם. גוף האדם אוגר בקרבו מליונים של מערכות סבוכות, שכל אחת מהם מהווה פלא בפני עצמו; כל המערכות האלה מתואמות ביניהם על ידי איזה המוח האנושי, שהוא נעלה מתפיסת אנוש. צבא של עשרות אלפי מהנדסים וכימאים לא היה מסוגל לתכנן וליצור יצירה של נמלה קטנה אחת; מי ברא זאת, אם לא הבורא הכל יכול?

 

הכל ברור, מובן ופשוט. אך בזאת עדיין לא יצאנו ידי חובתנו; צריך להאמין ש"אין עוד מלבדו", וכאן מצפה לנו עבודה כבירה. לדוגמה, בברכת המזון אנו אומרים "הזן את העולם כולו ... הוא נותן לחם לכל בשר". פירושו של דבר: עלינו להרגיש, שהקב"ה בכבודו ובעצמו הגיש לך באופן אישי את הארוחה שזה עתה סיימת. צבא אדיר של מלאכים, משרתי עליון, חוקי טבע וסיבות "מקריות" של השגחה פרטית מעורבים בהכנת מזונו של אדם; ומכל מקום אנחנו מודים רק להשם יתברך שהוא כביכול האכיל אותנו, כדרך שאב מאכיל את בנו הקטן. "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון", הקב"ה פותח את ידיו כדי להרעיף עלינו שפע של מזון.

 

כאשר דוד המלך בא לתאר את גדלותו של בורא העולם, הוא פותח בתיאור נפלאותיו בבריאת העולם וביציאת מצרים : כי אני ידעתי כי גדול ה' ואדנינו מכל אלהים :
כל אשר חפץ ה' עשה, בשמים ובארץ בימים וכל תהומות :
מעלה נשאים מקצה הארץ, ברקים למטר עשה, מוצא רוח מאוצרותיו :
שהכה בכורי מצרים מאדם עד בהמה :
שלח אותות ומופתים בתוככי מצרים בפרעה ובכל עבדיו :
שהכה גוים רבים והרג מלכים עצומים :
לסיחון מלך האמורי ולעוג מלך הבשן ולכל ממלכות כנען :

 

אולם, לא די בכל אלה כדי להשריש את האמונה בבורא העולם. המזמור ממשיך לתאר את אפסיותם של האלילים :

עצבי הגוים כסף וזהב מעשה ידי אדם :

פה להם ולא ידברו, עינים להם ולא יראו :

אזנים להם ולא יאזינו, אף אין יש רוח בפיהם :

כמוהם יהיו עושיהם, כל אשר בוטח בהם :

 

יכול אדם לראות במו עיניו את נפלאות הבורא, ובד בבד להאמין שהכל מתנהל באמצעות הטבע והאלילים השולטים כביכול על הבריאה. להאמין שאין עוד מלבדו, פירושו להאמין שמה שעינינו רואות הוא מסווה בלבד.

 

מתנהלת כאן מלחמה קשה ותמידית בין שני כוחות המתרוצצים בלב האדם. חושיו קולטים ללא הרף את המסר שהטבע משדר. מסר זה אומר: הקב"ה יושב בשמים, ואילו כאן יש טבע המתנהל על פי חוקים משלו. כנגד זה טוען השכל: הטבע הוא מסווה בלבד. כשאדם רואה רכב הנע בכביש, אין הוא מעלה בדעתו לרגע שהרכב מונע מעצמו, הוא יודע שבתוך הרכב יושב נהג המכוון אותו, גם אם אין הוא רואה את הנהג בעיניו.

 

אם לא יעמול וישקיע אדם מחשבה תמידית בנושא זה, אין ספק מי ינצח במלחמה פנימית זו. החושים שהם קרובים אליו ביותר יכתיבו לו את המסקנה המתבקשת: עליך להסתדר עם הטבע, הוא הקובע בעולם הזה , ואילו את האמונה יש להשאיר לשעות הפנאי ...

 

רק בבוא הגאולה העתידה תתגלה האמת בכל היקפה. בסוף שירת האזינו, לאחר שתוארו כל הגלגולים שיעברו על עם ישראל, נאמר: "ראו עתה כי אני אני הוא, אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא, ואין מידי מציל".

 

עד אז, עלינו לחיות בעולם השקר, בעולם שכל עצמו זועק "טבע". לעתיד לבוא כולם יראו את האמת, אך עכשיו הזמן שאפשר להרויח נקודות, ואשרי מי שזוכה להיות מאלה השואפים להגיע להכרה ש"אין עוד מלבדו"; הם עתידים להיות מרואי פני המלך, ביום שיהיה "ה' אחד ושמו אחד".

ע"פ אור יחזקאל