כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים
וּשְׁמַרְתֶּם, וַעֲשִׂיתֶם--כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם, לְעֵינֵי הָעַמִּים: אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן, אֵת כָּל-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, וְאָמְרוּ רַק עַם-חָכָם וְנָבוֹן, הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה. ( דברים ד ו)
משה רבינו מדרבן את ישראל לשמור ולעשות את חוקי התורה, ומציין לנו שהם אלו שיביאו את העולם להכיר בחכמתנו.
אבל למה הוא מציין דוקא את חלק התורה הנקרא "חוקים" – אותו חלק שאינו מובן, כזה שיביא להערכת העולם אלינו. לכאורה ההפך הוא הנכון, דוקא החוקים שהינם החלקים הפחות מובנים והגיוניים לשכל האדם, הביאו את חכמי תבל לתקוף אותנו וללעוג לנו, וכיצד הם אלו שיעידו לעולם על חכמתינו?
המשפטים, אלו החלקים ההגיוניים בתורה, זוכים ליותר הסכמה, שהרי גם בשאר אומות הנהיגו משפטים דומים לשלנו, בחלק מהמקרים היה זה בהשפעת תורתנו, אבל לא רק.
אבל השאלה היא מה יביא את העולם לומר: רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, להכיר שזהו העם החכם ביותר. לזה לא יועילו משפטי התורה, דוקא ההגיון אין בו יכולת הוכחה, גם במשפטים האחרים יש הגיון.
חכמי העולם הרבו לתקוף אותנו על חוקי התורה, אבל העולם גם עמד וצפה בהשתהות על קיום חוקים אלו. וברבות הימים גם ראה כיצד חלקים מחוקים אלו הפכו למשפטים, הפכו לנחלת הכלל.
העולם למשל השתהה כיצד במגפות הגדולות שעברו על ארופה, לא נגפו כמעט יהודים. כיצד ידע העם הזה לשמור על כללי ההגינה עוד אלפי שנים לפני גילוי החידקים על ידי המדע? דווקא חוקי התורה הנשגבים מבינת האנושות, הראו קבל עולם שתורה אלוקית יש לישראל.
כדי להיות החכם באדם, צריך קודם להכיר במגבלות השכל האנושי, ולשאוף לקבל את החכמה האלוקית. אז משהו ממנה יוכל להיכנס לקודקודנו המוגבל.
בניגוד לביטוי המקובל "המוח היהודי", אין הבדל בינו לשאר המוחות. מעלתנו דווקא בחכמה האלוקית שבידינו. כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים.