כל השערים ננעלו | אליעזר היון

• הדפסה
• דואל

על סף הכניסה לארץ המובטחת

כל השערים ננעלו

עם סיום מלחמת סיחון ועוג, חלוקת ארצם, ומינוי יהושע למנהיג הבא פונה משה ומבקש על נפשו מאת האלוקים * ה': "רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה".

 אחרי המלחמה

מלחמת עוג וסיחון מאחוריו של משה. גם חלוקת ארצם לשבטי ראובן גד וחצי המנשה נעשתה על הצד היותר טוב. יהושע ממונה להיות המנהיג הבא ומשה מצוה עליו להיות 'חזק ואמיץ' במלחמתו העתידית עם 31 המלכים. כעת כשהכל מסודר ומוכן לקראת הכניסה לארץ פונה משה אל הקב"ה ומתחנן בפניו כי יאפשר לו להיכנס לארץ המובטחת. מפני מה חיכה משה עד לשעה זו, מדוע לא ניסה לחנן את פני אלוקיו מיד עם המעשה שבגינו נענש – הכאת הסלע? קולות שונים נשמעים בין הפרשנים כאשר מוטיב מרכזי העובר בין חלק מהם הוא הרצון של משה ללמד את העם דרך חיים והשקפת עולם על ידי התנהגות זו. יש הרואים בהתנהגות זו הכרה כי גם כאשר חרב מונחת לו לאדם על צווארו אל ימנע עצמו מן הרחמים. משה הממתין לערב מיתתו, ומבקש רחמים מוכיח כי גם כאשר כשחרב חדה מונחת עליו אין להתייאש מן הרחמים. אחרים לומדים מהתנהגות זו את הכלל הפסיכולוגי האומר כי אל לו לאדם לרצות את חברו בשעת כעסו. משה לא ריצה את פני אלוקיו מיד לאחר החטא אלא המתין כי כעסו ישכך ואז שולח את בקשתו. ולבסוף קיימת גם פרשנות פרקטית המזכירה כי הקב"ה נשבע כי משה לא יכניס את העם אל הארץ "לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם", כעת כאשר לא משה הוא זה שמכניס את העם, אלא המנהיג החדש יהושע, מנסה משה לבקש רחמים ולהיכנס כאזרח פשוט. 

מכל מקום משה פותח את תפילותיו [שהגיעו בסופו של דבר לסך של 515 תפילות] ואומר "ה' אלוקים, אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה". משה משתמש גם בשם השם המסמל את מידת הרחמים – ה', וגם בשם המסמל את מידת הדין – אלוקים. בציון שני השמות מנסה משה לבקש: "רבונו של עולם רחם עלי וקבל את בקשתי במידת ה'רחמים' שלך, אך גם אם תגיע תפילתי אליך כשאתה ישוב על כסא ה'דין' שלך, מן החוק והצדק כי תקבל את בקשתי שהרי בתורתך חקקת את חוק הפועלים הסוציאלי 'ביומו תתן שכרו' כלומר, על האדון לשלם את שכרו של הפועל באותו יום, ואילו אני, כך משה, ארבעים שנה עובד ומצטער בשביל עם ישראל וכעת אתה אומר לי כי לא אוכל לעבור את הירדן" בניסוח אחר אך עם רוח דומה יש המבהירים כי תביעתו של משה היא כביכול איזכור לקב"ה כי הוא מבחינתו לא היה חפץ כלל להנהיג את ישראל, אלא שהקב"ה הפציר בו והראה לו בסנה 'את גדלו ואת ידו החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ וכו'', ומשה נעתר. כעת אומר משה, לאחר שהסכמתי להנהיג את העם ואף ביצעתי זאת 40 שנה, אתה מסרב להכניס אותי אל הארץ? 

משה ממשיך ומגיע לעיקר הבקשה: "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן, ההר הטוב הזה והלבנון". פרשנים מבהירים כי ללא ספק לא התאווה משה להיכנס אל הארץ מתוך רצון לאכול את פירותיה היפים וליהנות מאקלימה הנח, אלא שמשה ידע כי בארץ ישראל נוספים מצוות חדשות רבות – הם המצוות התלויות בארץ, כיוון שכך חפץ להיכנס ולקיים אותם יחד עם העם כולו. על טענה קונקרטית זו מרגיע אותו הקב"ה ואומר, לגבי מצוות ארץ ישראל, מעלה אני עליך כאילו עשיתם. 

רב לך

תחנוניו של משה ותפילותיו הכנות מגיעים לשערי השמים אך לא מצליחים לפרוץ אותם. ה' מסרב לקבל את תפילתו של משה והוא קוטע אותה באיבה "ויתעבר בי ה' למענכם" כאותה אשה עוברה שאינה יכולה לשוח ולהתכופף מחמת העובר שבבטנה, כך הפסיק ה' את תפילתו של משה ולא איפשר לו להמשיך ולשוח בתפילה. הסיבה לחרונו של ה' היא כאמור מעשה הכאת הסלע [תחת אשר ידבר אליו כציויו של האלוקים] אותו עשה משה למען עם ישראל כשהפצירו בו להוציא להם מים מן הסלע, ומכאן 'ויתעבר בי למענכם' כלומר בגרמתם הישירה של העם [ראה פרשנות]. ה' אף מבקש ממשה כי יפסיק להתפלל ואומר לו "רב לך, אל תוסף אלי דבר עוד בדבר הזה", כשהמשמעות היא, כי רב לך – צפון לך שכר רב לעולם הבא, ואין אתה זקוק להיכנס כעת לארץ.  פרשנות מעניינת טוענת כי אילו נכנס היה משה רבנו לארץ ישראל ובונה את בית המקדש הרי שהוא לא היה חרב לעולם, ואז, כאשר היו חוטאים ישראל, היה שופך הקב"ה את כעסו וחמתו על ישראל עצמם ולא על העצים ועל האבנים. מפני כך העדיף האלוקים כי משה יישאר מחוץ לגבולות הארץ, לא יבנה את בית המקדש, ובבא העת יוכל לכלות את כעסו בדומם ולא בנפש. 

לאחר הסירוב המוחלט, הכולל אגב, גם את עצמותיו שיקברו במדבר, מבין משה כי להיכנס לארץ הוא לא יוכל והוא מבקש לכל הפחות לראותה. לבקשה זו נעתר הקב"ה והוא מורה למשה "עלה ראש הפסיגה ושא עיניך ימה ופונה ותימנה ומזרחה, וראה בעיניך, כי לא תעבור את הירדן הזה". משה עולה אל ראש ההר ובמעשה נס הוא מצליח להשקיף על הארץ על כל פנותיה, רוחותיה, ומרחביה.