איזהו עשיר? | ישראל אסולין

• הדפסה
• דואל

"בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר: אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ" (פרקי אבות, פרק ד' משנה א').

משפט יפה ומוכר. אך גם לא מובן. הבריות אוהבות לצטט אותו ברגע של עייפות מן המרדף אחר ההישגיות. זאת, למרות שבפועל לא עולה בדעתן להסתפק בחלקן ולשמוח בו. אולם, אם נהרהר במשפט זה ברצינות, נבחין בבעיות מספר שהוא מעלה.

במבט ראשון, לכאורה אמירה זו מאוד יומרנית. התנא פסקני בגישתו. אין הוא שואל: "מי הוא העשיר הגדול ביותר". אין הוא קובע שגם את כסאו של השמח בחלקו יש לשים בין הגבירים המוכרים. לא. השאלה הריטורית: "איזהו עשיר?", מכריזה ואומרת מי הוא האדם הזכאי בלעדית לתואר "עשיר".

גם התשובה חד משמעית: "השמח בחלקו"!
וכך, בשתי מלים, הוציא בן זומא אל מחוץ למחלקת המיליונרים את כל אילי ההון המפורסמים. את רוקפלר, את אונאסיס, את רוטשילד ואת שאר השמות הנוצצים המופיעים ברשימת עשירי העולם, המתפרסמת לפרקים בעיתונות העולמית והמקומית.

הללו, אליבא דבן זומא, יש להם כסף, אבל אינם עשירים. אנו, דרך אגב, כלומר האנושות הרגילה ו"הנורמלית", כנראה אינה חושבת במושגיו של התנא הקדוש. באותן רשימות תקופתיות על עשירי עולם מעולם לא מצאנו את שמו של מר "שמח בחלקו", בין השמות המכובדים המעוררים את קנאת כולנו. לא מצאנו אותו בשום דירוג שהוא. לא בראש הרשימה ולא באמצעיתה אף לא בסופה.

האם עלינו להסיק מכך שקיים ניגוד קטבי בהבנת המושג "עשיר" בינינו לבין התנא בן זומא?

בטרם נענה, הבה נבדוק את דמותו של המליונר, כפי שעוצבה בבית מדרשו של בן זומא. ושוב, נשים לב למלים. אין בן זומא אומר שהעשיר הוא המסתפק בחלקו, במה שיש לו. האדם שאינו מתלונן. לא. בן זומא מנסח את דבריו כך: "איזהו עשיר – השמח בחלקו." ההדגשה היא על השמח. והואיל ואנו יודעים שחכמים אלו דקדקו בדבריהם, כפי שדקדקו באורחות חייהם, שומה עלינו להבין מה שמחה זו עושה כאן בשעת דיון על האדם המסתפק במועט ואינו מהלך בגדולות.

אכן, אמת גדולה יצוקה במלה בודדת זו. האות לשמחת האדם, לימדונו רבותינו, הוא כאשר משתף הוא את האחרים בשמחתו. כאשר קורא הוא לרעיו, ידידיו וקרוביו, לשמוח יחד עמו. אדם המשיא בן או בת, למשל, אינו כולא את החדווה בלבו. הוא שוכר אולם, מדפיס הזמנות ומצפה לקהל שיבוא וישתתף בסעודה.

כך ינהג הוא בכל אחת מהצלחות חייו. התמנה האיש לתפקיד ציבורי, הצליח בצורה מרשימה בעסקים וכדומה, עורך הוא מסיבה או לפחות קורא ל"הרמת כוסית". שונה הוא האדם האבל חלילה, המוכה, הנכשל: הוא אוהב להסתגר בתוך עצמו, להתעטף ביגונו ולהתרחק מחברת בני אדם. ועל כן, המרכיב החשוב ביותר בדמות העשיר, שמצייר לנו בן זומא הוא השמחה במה שיש.

ושמחה היא תמיד פורצת את גבולות ה"אני" המצומצם. נוסיף שהמלה "בחלקו", בדמות עשיר מוזר זה, באה להפקיע את ערכו של הממון בקביעת מושג העושר. "חלקו" פירושו: כמה שיש לו. בין אם זה פרוטות ספורות או מיליונים כבדים – לא משנה. הכס, לא משחק כאן תפקיד.

דומה, שקיים פער בלתי ניתן לגישור בין התפישה שלנו – ההדיוטות – את המושג עושר, לבין תפישתו של בן זומא. כולנו רוצים להיות עשירים, בעיקר משום שאנו מאמינים – משום מה – שבידיהם המפתח לאושר. אולם, מעולם לא חשבנו בכיוון שמציע לנו בן זומא. המסתפק במועט, הינו בדרך כלל זה שהמציאות כפתה עליו הסתפקות זו, הוא אמנם מסתפק במה שיש לו, אבל רחוק לשמוח בו.

אנו חייבים, איפוא, לשאול את עצמנו: מדוע קורא בן זומא לאיש הזה, השמח בחלקו, בשם "עשיר"? מדוע לא: "המאושר"? מהו המסר שמנסה הוא להעביר אלינו על ידי קביעת הגדרה זו?

זהו בדיוק. משום שבני אדם מחפשים את האושר במקום הלא נכון ומדמים שהוא קשור איכשהו בהישגיות החומרית ובצבירת הרכוש – החליט התנא הגדול לקרוע את ההילה מעל ראשה של אצולת הממון ולהכריז באוזניה, שאין היא מייצגת את המושג: "עשירות". רצונו של בן זומא היה שלא הם יהיו מושאי קנאתנו, לבל תגבר בלבנו תחושת כשלון במה שאיננו כשלון.

כי מה פירוש "עושר" ומה מובנו של המושג "עוני"? ברמה הבסיסית שלהם התשובה פשוטה: העוני סימן הוא לחסר. העושר – למילוי. הבריות מתרגמות מושגים אלו, בטעות, למציאות המוחשית והממשית של כסף וכמות הכסף, זהו הסולם, לפיו הן קובעות את עושרו של אדם (ואושרו).

גישה מוטעית זו נובעת משום שכל אחד מסתכל על הזולת, במקום על עצמו. כך, נדמה לו שהדשא של השכן תמיד ירוק יותר. בגלל הסתכלות זו, אנו מאמללים את עצמנו – במו ידינו.

אך, לו ידענו שהחסר המכאיב מלווה את כל בני אנוש, היינו חושבים אחרת. לו היה ברור לנו, שהאושר הנכסף אינו מצפה לנו במרומי האולימפוס של ההצלחה הכלכלית והחסר המענה של השאיפה אל הבלתי מושג, יגזול מאיתנו גם שם את ההנאה ממה שהושג – היינו פוקחים עיניים ומעניקים פשר אחר למושג "עושר". היינו מחפשים אותו במקום אחר.

אכן, סיור במרחבי החברה האנושית יגלה מקור טעות זה כל אדם יודע, אף שהוא לא הגיע לאושר ולעושר, אף ברור לו שהוא מצוי במקום כלשהו:
"אם נחפוץ לברר זה באופן שיטתי, רק דרך אחת לפנינו. נעבור נא בין בני אדם ונשאל את פיהם. לא נשאל את האחד על חברו, אלא את כל אחד ואחד על עצמו. ואז, הלא נדע ברור את האמת. אבל מה נמצא אז? נתחיל לשאול את פי העשירים, אלו אשר כסף תועפות להם, אשר זהבם ישליכו בחוצות מרוב כל, אלה אשר בארמונות ידורו ובמכוניות פאר יסעו. מה יענה לנו כל אחד מהם על עצמו? לא בנו האושר. הן לעושר זכינו ב"ע" רעה, אך אל ה"א" לא זכינו עדיין. זה בא בקנאותו וזה בתאוותו. רובם רע להם בביתם, צרות משפחה, צרות בנים, צרות בנות, צרות כל דבר אשר יצר להם. וצרות לא צדדיות הנה, אל "מניה וביה" (פירוש, חלק גדול מן הרעות הפוקדות את המשופע בממון, נובע מעצם עושרו). כי הן לא ימות האדם והשיג את חצי משאלת לבו. אם כן, לא באלה האושר". (מכתב מאליהו עמ' 2 - "חיי אושר" ).

להלן מרחיב הגה"צ רבי אליהו דסלר זצ"ל את סיורו בקרב כל קבוצות אנוש, ומגיע למסקנה העגומה על העדרו המוחלט של האושר. עד כי השאלה הבלתי נמנעת היא: "א"כ הלא נשאל: מה זה עשה הקב"ה שברא עולם גדול למען שהכל – ממש הכל – יסבלו יסורים רעים גדולים" (שם).

אכן, בן זומא בדבריו, זרק לנו – לטובעים במציאות מרה זו – את גלגל ההצלה. אל תחפש את העושר מחוצה לך, כי לא תמצאנו. השאיפה לקריירה, לכיבוש עמדות, לצבירת הממון או העצמה, לעולם לא ימלאו את החסר. גרש איפוא "את הרצונות והשאיפות של העולם הזה מלבך" (שם). תפנה את תכונת האמביציה המקננת בלב כל אדם אל כיבושי הרוחניות. אלו, לא תלויים בזרים ובתנאי הסביבה והחברה. בידך הוא להעשיר את רוחך, בסיוע האמצעים שהתורה מעניקה לך. גם תחוש, מתוך עונג, בצמיחת אישיותך ונשמתך, או אז ללא ספק תשמח במה שיש לך ותשתף אחרים בשמחתך, והעיקר: תהיה עשיר.

כה אמר בן זומא וכה לימד.