פרוזדור | הרב עזריאל יונה

• הדפסה
• דואל

אבות פרק ד, משנה טז

רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר, הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לַפְּרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא.

הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר, כְדֵי שֶׁתִּכָנֵס לַטְּרַקְלִין.

 

דבריו של רבי יעקב הם מן המפורסמים בפרקי אבות. העולם הזה, מקום משכן האדם הארעי, אינו אלא מקום מעבר, 'פרוזדור', לקראת העולם האמיתי, הנצחי – עולם הבא, ה'טרקלין'.

 

רבי יעקב גם מוסיף עצה: התכונן היטיב בפרוזדור, כדי שתוכל להיכנס לטרקלין, ומכלל הן אתה שומע לאו, אם לא תתכונן כיאות בפרוזדור, לא תוכל להיכנס אל הטרקלין, בו נמצאים רק מי שהכין עצמו היטיב בפרוזדור.

 

מה מחדש רבי יעקב? האם הצבת העולם הזה והעולם הבא, כשתי פלטנות נפרדות, כאשר העולם הזה מהווה מקום הכנה לעולם הבא, אינו דבר ידוע ובסיסי בתפיסתה של היהדות? האם רבי יעקב רק רצה לתת אליגוריה של פרוזדור וטרקלין כדי להמחיש את השוני בין העולמות? לא מסתבר.

 

אלא שמעיון בתחביר של המשנה עולה תשובה, רק שגם היא תמוהה בפני עצמה. רבי יעקב מדגיש כי העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. ביחס אליו. כלומר לא בפני עצמו. זוהי נקודה מעניינת רק שהיא לא לגמרי מובנת: האם העולם הזה דומה לפרוזדור רק 'בפני' העולם הבא. כלומר, אילולי העולם הבא, העולם הזה לא נחשב ל'טרקלין'? מה בכלל היחס בין 'הטרקלין' ל'פרוזדור'?

 

בין מדע לערכים

במדינת ישראל הגיעה הממשלה לידי הכרה כי עליה להשקיע ממרצה ומהונה למחקר החלל – דבר בו היא עדיין מפגרת אחרי מדינות המערב. ישבו שרי הממשלה והציגו מסמך המתאר את המרחק המדוייק בין כדור הארץ לחלל, ומכאן את הצורך בבניית חללית מדוייקת, עלות -הבנייה, הכשרת אסטרונאוטים, הוצאות פרסום וכן הלאה. על כך לא היתה מחלוקת. אז ביקש ראש הממשלה לקיים הצבעה בשאלה האם יש על ישראל לצאת ל'הרפתקה' זו? המענה לשאלתו היתה הפיכת שולחן הממשלה לשדה קרב, הללו הסכימו, האחרים התנגדו, קבוצה אחרת הציעה פשרה, ושר אחד אף הודיע כי הוא יפרק את הממשלה על שאלה זו ויוביל את העם לבחירות חדשות.

 

מה ההבדל בין חלקה הראשון של ישיבת הממשלה, עליה הסכימו כולם, לחלק הדיון שהפך למהומה?

בין 'מדע' ל'ערכים' קיימת דיכוטומיה שלא הכל מבחינים בה. באופן סכמטי ביותר נגדיר כי המדע עונה תשובות שתלויות במה שאנו, או כל פנים המומחים שבנו, יודעים, הערכים אינם תלויים במה שאנחנו יודעים, אלא במה שאנחנו רוצים. על המדע יש הסכמה בין המומחים שפועלים על פי מניעים אובייקטיביים [שאינם תלויים ברצונות ודחפים פנימיים], ואילו על הערכים לא הגיעה האנושות לכלל הסכמה, ומכאן הקונפליקטים הרבים שיצרה האנושות בינה לבין עצמה. על המדע לא ניתן כלל להתווכח, ונתוניו כפויים עלינו, ואילו את הערכים לא ניתן כלל לנמק, שכן הם מגיעים מבחירה אינדוודואלית לחלוטין.

ולמשל: עובדה מדעית היא שאבן הנמצאת בשדה של גרוויטציה תיפול. זהו נתון 'הכפוי' עלינו, ואיננו יכולים שלא לקבלו, על כל פנים לפי הידוע לנו בעקבות חוקי הכבידה והמשיכה של ניוטון. גם אם מדען מסויים ירצה מאד, ואפילו יהיה מוכן למסור על כך את נפשו, לא יוכל הוא שלא לדעת כי כאשר אבן תוטל השמימה, היא תנחת בחזרה על הקרקע. לעומת זאת, לא ניתן לומר כי אדם ככל שהוא אדם יהיה הוא – הגון, או אפילו שאדם רעב – יאכל. שכן אנו מכירים בהחלט אנשים שבחרו שלא להיות הגונים, ואנשים שבחרו שלא לאכול ולמות למען ערכים מסויים בהם האמינו. ההחלטה לפעול בדרך מסויימת היא תוצר של אישיותו, של נטיותיו, של מעמדו בחברה, וכמובן של בחירתו החופשית. בסופו של יום בחירתו היא אינדוודואלית לחלוטין. בעיניו עשוי להיות המוות בסיטואציות מסויימות דבר נאצל, ובעיני אחר אינו אלא אקט של חרפה ועוון.

 

בין מאמץ להישג

משקלו של המאמץ של המחקר המדעי נמדד רק על פי ההישג שהושג על ידי המאמץ. אם אדם השקיע מאמצים ולא הצליח להשיג דבר, הוא לא יזכה לכל הערכה. מכונית שלא עובדת, גם אם הושקעו בה אלפי שעות עבודה, לא מעניקה לעובדיה כל ערך.

 

לעומת זאת הכרעה ערכית אינה מותנית בוודאות, ואפילו לא באפשרות של הגשמתו של הערך. אדם עשוי בהחלט להתנהג באופן מסויים, חרף ידיעתו כי בעתיד הוא עשוי לשלם על כך מחיר כבד והתנהגותו לא תועיל לו, ומכל מקום יאמר: אני פועל על פי ערכי, אין זה מענייני שהמציאות כפי שהיא נתונה תדרוס אותי ולא תאפשר לי להגשים את אמונותי.

 

בפרק ע"ג בתהילים נאמר: "ואני קירבת אלוקים לי טוב". הקירבה לאל היא הטוב כפי שאומר משורר  התהלים. אלא שדבר זה – קירבת אלוקים – אינו ניתן להשגה, שהרי אין הוא תואם את טבע האדם, בשר ודם. ומכל מקום, על היהודי לנסות ולהתקרב אל האל - "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת השם" דורש בעל השולחן ערוך במילותיו הראשונות, גם אם הוא מבין שהוא לא יצליח להשיג את אותה קירבה.

 

לסינג, הפילוסוף הגרמני אמר: אם האל יחזיק ביד ימינו את האמת, וביד שמאל את השאיפה לאמת, בלי ערובה שניתן יהיה להשיגה, והוא יציע לי לבחור בין שני הדברים האלה, אני אתפוס בשמאלו ואומר: זאת תיתן לי, כי האמת  היא לאלוקים לבדו, ולנו אין אלא את החתירה לאמת.

 

הרב קוק ותלמידו הרב חרלפ כותבים דברים זהים:

יש לחקור ביסוד ההשגות ההשגות, אם ההשגה היא העיקר או בקשת ההשגה היא העיקר. ואם תרצו לומר שבקשת ההשגה היא העיקר, אכתי [כעת] יש לראות אם בקשת ההשגה צריכה להיות דווקא במה שאפשר להשיג, או גם – או בעיקר – למה שאי אפשר להשיג... על כרחך שהתשוקה היא יותר תכלית מעצם ההשגה, ובייחוד לפי מה שמבאר הרמב"ם שאין שום תכלית בעולם, רק הוא יתברך שמו בלבד.. הרי יסוד המגמה הוא אך בקשת התכלית, להישאר בבחינת מבקש חכמה יותר מלהיות חכם".

 

בין פרוזדור וטרקלין

כאשר נמצא האדם בעולם הזה, הוא עומד בפני השגת התכלית – העולם הבא, הטרקלין. האם מישהו באמת יודע מה הוא העולם הבא? האם העולם האבסטקרטי הזה, יכול להיות מוסבר או נתפס על ידי בן אנוש? התשובה כמובן שלילית.

רבי יעקב מודע לכך, והוא מציע לאדם, לדבוק בערכיו גם אם אין הוא מבין ובעיקר אין הוא תופס כלל לאן הם מובילים אותו. לשם כך מסביר רבי יעקב כי העולם הזה נחשב לפרוזדור בפני העולם הבא, כלומר ביחס לעולם הבא הנראה אמנם לגמרי אמורפי, העולם הזה, הפרוזדור, נחשב בבחינת 'חתירה לאמת', או בלשונו של הרב קוק 'התשוקה'.

 

בדברים של רבי יעקב אם כן יש סוד גדול. העולם הזה, הוא מרכיב אחד מסך האמת גדולה יותר - ומכאן ה'בפני' – ומהותו היא התשוקה לבד, ובמילים שלו 'התקן עצמך בפרוזדור'. השאיפה, החתירה הזו לאמת, לטרקלין, די לה כדי להגיע אל השגת המטרה. אין האדם צריך להבין מהו 'הטרקלין', די לו שיתקין עצמו בפרוזדור, ומובטח הוא שמילא את תפקידו.

 

מקורות: ישעיהו ליבוביץ, על מדע וערכים, הוצאת האוניברסיטה המשודרת, עמ' 56-58, 9-14