רץ אל... ובורח מ... | משה גרילק

"בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: הוֹי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה וּבוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵרָה"
(פרק ד' משנה ב')

במלים ספורות, מצייר בן עזאי את מפת חיינו. אנו שומעים אותו מבקש מאיתנו שנרוץ אחר המצוה ואגב כך אנו לומדים, שהיא, המצווה, בורחת, משום מה, מפנינו. הוא תובע מאיתנו שנברח מפני העבירה ועינינו נפקחות לראות שבעצם העבירה רודפת אחרינו.

זהו, מצב מעניין המעורר שאלה קשה. אנו בהחלט שמים לב שהחטא, ידיד הוא לנו. אוהב הוא לשבת בחברתינו, להתחכך בנו. הוא דייר משנה במחשבותינו ברוב המקרים הוא בעצם בעל הבית הרודה בנו. אם נרצה לקבוע את יחסו של החטא כלפינו, נבחין עד כמה הצדק עם בן עזאי. החטא רודף אחרינו ואנו מתמסרים לו בקלות יחסית, כמעט בלי מאבק.

שונה המצב ביחסינו אל המצוה, המעשה הטוב. הללו, משקיפים עלינו מרחוק. אנו אמנם אוהבים להלל אותם. להעלות אותם על נס. אנו מתפעלים מן הצדיק שמעולם לא דיבר לשון הרע, לא פגע בכבוד הזולת או לא שיקר מימיו. אבל אנחנו, באופן אישי, לא כל כך מצליחים לקשור איתם קשר של קיימא עם המעלות הללו. מפנינו הן חומקות, משום מה, המצוות הללו. אם לא נתאמץ לצוד אותם, אם לא נכפה את יצרנו בעקביות ובהתמדה, בקיצור, אם לא נרוץ אחריהם, כדברי בן עזאי, הם לא יחפשו אותנו במיוחד. יבדוק נא כל אחד את חיי היום יום שלו, ויבחין היטב בפער הגדול הקיים בין המעשים וההתנהגויות שלנו בפועל לבין הסיסמאות וההצהרות שבפינו, על "עבודת ה'" ו"אהבת לרעך כמוך" "יראת שמים" וכדומה – ויבין את כוונתנו.

וכאן, כמו שאומרים, הבן שואל:
אם זה המצב הטבעי, אותו יצר הקב"ה, שהחטא ירדוף אחרינו והמצווה תחמוק מפנינו – כיצד נשמר "חוק ההזדמנויות השוות", המונח בבסיס עקרון הבחירה החפשית של האדם? הלא עקרון חופש הבחירה מחייב שהטוב והרע יתייצבו בפני האדם בשווה וימשכו אותו אליהם באותה מידה. והוא, האדם, בכח הבחירה החפשית שנטע בו הקב"ה יחליט אם לפנות אל הטוב או חלילה, אל הרע. או אז, תהיה להחלטתו ערך. או אז אפשר יהיה לבוא אל האדם בטענות, לדון אותו לכף חובה אם בחר בנתיב הרשע, ולשלם לו שכר אם הלך בדרך טובים. אבל, במצב הנתון כיום, בו החטא לופת אותנו מכל עבר והמצוות, כדברי התנא, בורחות מאיתנו – הרי קיים חוסר איזון המונע את ההכרעה החפשית. ואם כן, איך אפשר לבוא אלינו בתביעות מוסריות אם הטבע עצמו כופה עלינו להתכחש להן?

לשאלה זו נדרש רבי חיים מוולוז'ין. תשובתו פותחת פתח להבנת משנתנו:

"כי אמנם היצר הרע מתגבר יותר במלאכתו מן היצר הטוב. כי כן יסד השם יתברך, לאשר מטבע נשמת האדם ושרשו יותר היה נקל לו לשמוע בקול יצר הטוב, כי מי פתי יסור ממחצב מקור מים חיים לחצוב בארות מקור שחת, כי על כן השליט היצר הרע להיות שורר יותר למען יהיה האדם לעשות רצון זה וזה בשוה" (רוח חיים על פרקי אבות).

מובן?
האדם, קובע רבי חיים, טוב הוא בעצמותו וטבעו הפשוט נמשך אחר המעשים הטובים. גם בדיקה שטחית תאשר לנו את קביעה זו. איה האדם השומר תורה אשר לא יודה שתפילה טובה מעומק הלב או מספר שעות טובות של לימוד תורה מענגות יותר משעות שיחה בטלה הטבולות בחומץ לשון הרע וברוטב מריר של רכילות ושקרים?

אומר רבי חיים מוולוז'ין: הואיל והשאיפה לטוב טבועה עמוק בנשמתנו, הרי אם יוצגו בפני האדם שתי הברירות, ברירת המצווה וברירת העבירה בשווה, בצורה שלא ירגיש תשוקה מיוחדת לצד מן הצדדים – היה ללא ספק, בוחר בעשית המצווה. הרצון הפשוט והטבעי לעשות את הטוב היה מושך אותו אל המצווה. כלומר, לא בגלל בחירתו החפשית היה מחליט לבחור בטוב, כי אם בגלל ההעדפה הטבעית הנובעת מן הנשמה האלוקית השוכנת בקרבו. ואם כך יהיה הרי בטלה הבחירה החפשית. לשם כך יצר הקב"ה, לדעת רבי חיים, מציאות של תשוקה עזה יותר אל החטא והתאווה. תשוקה זו מאזנת, באורח פרדוקסלי, את הנטיה הטבעית שלנו לכיוון המעשה הטוב, הרוחני. המצווה חייבת לברוח מפנינו ועל העבירה לרדוף אחרינו כדי שמאזני הבחירה הכפשית יהיו שקולים. וכאשר הם שקולים מתחולל המאבק בין השטן לבין האלוקים בלבו של האדם. מאבק, שרק רוחו בת החורין של האדם יכולה להכריעו.

נותר לנו עדיין לברר מהו הכח המיסתורי המקנן בקרבנו והמושך אותנו דווקא אל תענוגות החושים, זאת, כאמור, כדי ליצור איזון בין היצר הטוב ויצר הרע:

"מה מושך כל כך את האדם בעבירה עד שהיא "רודפת אחריו"? הוי אומר כח הדמיון. הוא מצייר לפני האדם הנאות למילוי יצרו בבהירות כה רבה עד שפיתויו כמעט מכריח את האדם לעבור. ואם זה אינו הנאה אלא מנהג ממנהגי העולם, כמו אופנה חדשה, הוא נותן לאדם להרגיש שאם לא ילך אחרי האופנה הוא יהיה האומלל שבבני אדם, שכולם ילעגו לו. גם זה פיתוי כה חזק עד שזה נחשב כמושכל ראשון אצל הבריות ללכת אחרי האופנה החדשה.
אין הדמיון מפתה את האדם לעשות מצוות. "אמר עצל: שחל בדרך, ארי בין הרחובות" (משלי כו,יג). זהו ציור שהדמיון המציאו! וכך הדמיון משקיט את המצפון הנרתע מפני העבירה. הרי העבירה רודפת אחרינו בכח הדמיון, והמצוה בורחת מאתנו – גם כן באמצעות הדמיון. שם בעבירה הדמיון קוסם, כאן במצוה הוא מרתיע" (עלי שור חלק ב' עמ' מ"ה).

הדמיון הוא, איפוא, הכח המכוון את פעולות האדם ואת מחשבותיו. כחו העצום של הדמיון התגלה בימינו. שיטות רבות בפסיכולוגיה בדורנו הכירו בצורך לחנך את הדמיון במקום את הרצון. הם מצאו שהתמונה העצמית של האדם קובעת את התנהגותו בפועל יותר מאשר כח רצונו. אם דמיונו למשל – כך קבעו – מצייר אותו בעיני עצמו כמפסידן, כזה יהיה בפועל.

כך, באמצעות הדמיון שולטים החטא והתאווה הטבעית באדם. בהנאות החושים חש האדם בפועל. הן עומדות לנגד עיניו במלוא העצמה ובשלל צבעים. והדמיון, המפליג אל מרחבים אין סופיים, מתבונן בהנאות אלו בהגדלה כמותית ואיכותית. בעיני רוחו רואה האדם את עצמו מגשים את כל דמיונותיו העולות במחו, ללא הפרעה. בדרך זו הוא מפעיל את שרשרת התגובות של "חוק הדמיון המגשים את עצמו"… וחוטא.

תענוגות המצווה, לעומת זאת, אינן גלויות לעין האדם. הדמיון לא יכול לתאר אותן בנקל. רק לאחר שטעם אי פעם טעמה של מצווה כל שהיא, וחש בתענוגות הרוח שהיא מספקת, יכול הדמיון לתאר אותה במעט. כך שקיימת לאדם בעיה: במה ילחם נגד הכח האדיר הטמון בדמיון המפתח?

בשניים. בשכלו הישר, ובקיומה בפועל של אפילו מצווה קלה אחת. משהו מסתורי ועלום לוחש באזני השכל הישר מה היא האמת ומה הוא השקר. יש הקוראים "למשהו" זה בשם מצפון. מוסיף בן עזאי במשנתנו ואומר, שקיומה בפועל של מצווה אחת ולו הקלה ביותר, ("הוי רץ למצוה קלה" וכו') מצליחה ליצור מרחב הבנה חדש בלבו של אדם. עצם העובדה שהוא התגבר על יצרו ופעל בניגוד לדמיון המשכר, משחררת בקרבו אנרגיה רוחנית היוצרת מבט חדש על עצמו, על העולם, על החטא ועל המצווה, למרות שהדמיון פועל נגדו, כי –

"במצווה יש תענוג של ממש. ומי שטעם טעמו נמשך אחריו כברזל אחרי המגנט. אבל את כח המשיכה של הדמיון מפקיע הקב"ה ממנה. ואילו לעבירה יש משיכה חזקה מצד הדמיון, אבל תענוג של ממש אין בה" (שם בעלי שור).

זהו שממשיך שם בן עזאי ואומר:
"שמצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה" (שם בפרקי אבות).

כלומר, כדי להיחלץ מכח המשיכה של דמיונות החטא מציע לך בן עזאי, לעשות מצוה כל שהיא. קיומה יעניק לך את האפשרות להבחין בין תענוג שמקורו בדמיון לבין תענוג ממשי. התענוג והסיפוק שחש אדם שהציל ילד מטביעה, הוא תענוג החודר לעמקי הנשמה ממלא אותה וגורם בקרבה שינוי מעדן. בעוד הנאה גשמית, כסעודה טובה למשל, כטיול מלא הרפתקאות להרי הימליה וכדומה, מהנה את קליפתו החיצונית של האדם, אבל אינה מרוממת את נשמתו.
מצוה קלה זו שיעשה האדם תמלא את רוחו ותרמוז לו מה עוד צפוי לו בהמשך הדרך, כך שקיים סיכוי שהמצוה האחת תגרור אחריה עוד מצוות.

ואילו העבירה יוצרת ציפיות מוגזמות דווקא בגלל הדמיון המופלג ושלוח הרסן. במציאות החיים, אין התשוקה המפונטזת מעניקה לאדם את מלוא החלומות והבטחות הדמיון. כך, שהגשמת התשוקה מלווה בדרך כלל בחוסר סיפוק למרות ההנאה לה זכה האדם. ואל החטא הנוסף הוא נגרר רק בגלל התקוה שאולי הפעם יתגשמו בכל זאת – הדמיונות כולם. כמובן ללא הועיל ושווא יהיו כל דמיונותיו.
 

תגובות   

0 #1 דוגמה לא טובהשמעון 2008-03-17 12:21
נכתב: "בעוד הנאה גשמית, כסעודה טובה למשל, כטיול מלא הרפתקאות להרי הימליה וכדומה, מהנה את קליפתו החיצונית של האדם, אבל אינה מרוממת את נשמתו".

לצערי עלי לחלוק על האמירה. טיול עתיר הרפתקאות למרומי ההימליה מרומם את הנפש והרוח להרבה מאוד שנים קדימה! לעמוד מול נופי בראשית מדהימים ולהתפעל מהבריאה בנפלאה! להניח תפילין מול נפאות כאלו מרוממת את נשמת האדם, את רוחו ואת נפשו יותר ממה שניתן לתאר במילים!

בקיצור, דוגמה לא טובה, אני יכול לאומת זאת לחשוב על דוגמאות טובות הרבה יותר (צפיה בטלה בטלויזיה וכו'...).
0 #2 איציק 2008-03-17 22:30
אני חושב ששמעון צודק, כוונת כותב המאמר היא לאנשים שאינם חשים התרוממות הנפש בהרי ההימליה.

אולי ניסע ביחד לבדוק...

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן