איך להשתמש בבני אדם? | משה גרילק

• הדפסה
• דואל

"אַל תְּהִי בָּז לְכָל אָדָם וְאַל תְּהִי מַפְלִיג לְכָל דָּבָר, שֶׁאֵין לְּךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה וְאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ מְקוֹם"
(פרק ד' משנה ג').

אנחנו משתמשים בבני אדם, כמו בחפצים. הזולת, בעצם נוכחותו, קבעו פילוסופים מספר, מפריע לי, גוזל את מרחב המחיה שלי, פוגם בכשרי להביע את עצמי, ללא גבולות וללא מצרים. הזולת מעמיד מול שאיפותי אני את רצונותיו הוא. והללו, אינם עולים תמיד בקנה אחד עם אלו שלי. זהו ניגוד האינטרסים, העומד ביסוד כל מלחמה בעולם. הוא אבי ההיסטוריה של האנושות שרוב ימיה על כוכב לכת זה עברו עליה במאבקים, מלחמות ובהתחרות בלתי פוסקת בין איש לרעהו, בכל רמה אפשרית. מן המאבק המתמיד בין מדינות, דרך ההתכתשויות בתוך החברה ועד לביתו של כל אדם בין בעל ואשתו ובין הורים וצאצאיהם.

 
על כן, כדי לשרוד, למד האדם – מהר מאוד – את תורת השימוש… בבני אדם. התאמן כיצד לנצלו לצרכיו הוא. בחברות טוטליטריות (בהן כלול גם הרודן הקטן בבית, הוא הבעל האלים), מנוצל הזולת באמצעות הפקודה הקשוחה, שבקצה המגלב, לצורותיו. בחברה הפתוחה והדמוקרטית שולטים אמצעי ניצול אחרים. החיוך המזוייף, המלים הדו משמעיות והמתחנפות, הלחצים הפסיכולוגיים "העדינים", המתובלים בהבעת הערכה כלפי חוץ, המחמיאה משום מה לקרבן, הוא היצור האנושי המנוצל, הרעב לקורטוב של הכרה כאדם כי אינו רוצה רק להרגיש כפונקציה המסייעת למפעילים אותו להגיע ליעדם.

דוגמה מוחשית לגישת השתמשות זו באדם, נתן לנו עיתונאי ישראלי, הלה היה במשך שנים כתב פרלמנטרי בכנסת. באותם ימים היה "על הגובה". כל באי "בית השפתותים", כפי שכינה סופר ישראלי את הכנסת, כרכרו סביבו. הוא חש בכבוד שהכל רוחשים כלפיו. כמובן שטעם את טעם העוצמה שבקצות אצבעותיו, כשחברי הכנסת, נבחרי העם לכאורה, רועדים מפניו ומפני דיווחיו בעיתונו.

והנה, הגיע היום והוא העביר את השרביט לידי עיתונאי אחר. לאחר שבועות מספר ערך ביקור בכנסת. בבניין בו בילה שנים ארוכות, והכיר מקרוב את כל הדמויות הפועלות. הוא נדהם. מבין חברי הכנסת היו כאלה שאף כי בעבר ליקקו אותו רבות, עברו עתה על פניו מבלי לומר לו שלום. הם פשוט התעלמו מקיומו, משל היה שקוף ובלתי נראה.
תורת ההשתמשות באדם מגיעה בסיפור זה למיצויה העליון. והיא נחלתו של כמעט כל פנסיונר שתפש עמדה במערכת כלשהי, כלכלית או ציבורית, המגלה יום אחרי עזבו את משרתו עד כמה נשכח הוא מלב. כי כמעט כל ידידות בחברתנו היא על תנאי. זו קיימת כל עוד יש זהות אינטרסים, או אפשרות השתמשות יעילה.

בקיצור, בעומק לבנו, מעבר לפרגוד הנימוס והחיוכים המתקתקים, אנו בזים ליצור העומד מולנו והקרוי – אדם. בזין לו, למרות הלהג הבלתי פוסק, על "כבוד האדם", "האדם שנברא בצלם", וכו', וכו', וכו'.

בן עזאי מתקומם נגד גישה זו. הוא כמצויין לעיל אמר כך:
"אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום".

במבט ראשון, גישתו של בן עזאי הינה גישה פרקטית. הוא מסביר לשומע לקחו, שהואיל ואין אדם שאין לו שעה, הואיל ויתכן שלאחר זמן אותו אדם, שכיום אתה בז לו, יעלה לשלטון, יהפך למיליונר, ישלוט בקונצרן גדול וכדומה. או אז עלול הוא לזכור את יחסך המבזה כלפיו. וההפסד, כמו שאומרים, יהיה כולו שלך. וכל כן, גם היום אל תבוז לו, כשהוא חסר חשיבות עבורך, כי שעתו עשויה להגיע. כלומר, בן עזאי מביע כאן את הגיון הברזל של תאוריית "שלח לחמך על פני המים", בפירושה העממי.

אולם אם כך הוא, הרי ביזינו, חלילה, את בן עזאי עצמו. אם כך הוא, אנו קובעים שגם הוא – חס וחלילה – חלק מן המערכת האנושית המושחתת שתוארה לעיל. רק – חכם יותר, עתיר ניסיון יותר. מין דייל קרנגי קדום, שאינו שונה מכפילו המודרני, אשר לימד את דורנו "כיצד לקנות ידידים" ובאמצעותם – השפעה על החברה. כלומר, את תורת השימוש בבני אדם בנעימות.

אך בן עזאי כמובן מאליו הוא לא כזה. גם דבריו לא. אמרתו בפרקי אבות חודרת מבעד לשריון המציאות העגומה, בתוכה אנו חיים, אל מהות הבעיה שלה, אל השורש הרע, שגרם לה לחברה להתעוות כל כך. ושם, באמצעות הבנה חדשה של המושג "אדם", מנסה הוא לתקן את גישתנו הבסיסית ולהבריא אותה מחולי השעבוד לאינטרס האיש הכופה עלינו להצר את צעדי הזולת וניצולו.

מצאנו במהר"ל על משנה זו: "אל תהי בז לכל אדם, לומר כי אדם זה אינו נחשב לכלום, והוא דבר מיותר בעולם ואין לו חלק בעולם כלל. וכן אל תהי מפליג לכל דבר – והם שאר דברים שהם נבראים בעולם – שבא האדם להרחיקו ולהפליגו, שאינו נחשב ממציאות עולם זה – דבר זה אל יעשה, "שאין לך אדם שאין לו שעה". כלומר, שיש לכל אדם שעה מיוחדת, אף על גב שמצאנו בן גילו, היינו שהם קרובים במזל, אבל בוודאי יש לכל אחד ואחד מזל בפני עצמו, כי אי אפשר שיהיה לשני בני אדם מזל אחד לגמרי…

…ומאחר שיש לכל אחד ואחד מזל בפני עצמו, מה שאין לאחר הרי הוא ממציאות העולם, ומשלים את העולם, עד שמצד כל בני אדם שהם בעולם העולם שלם" (נשמת חיים).

הרי לכם מהפיכה במושגים.

העולם, הואיל ונברא על ידי בורא עולם, בכוונה תחילה, במודעות אלוקית בלתי ניתנת להשגה ובתבונה אין סופית – אין בו דבר מיותר. זו הנחה בסיסית, המושתתת על האקסיומה שהעולם מהווה יחידה אחדותית קומפקטית, בה כל חלק משלים את רעהו, אף תלוי בו להמשך התפתחות מאוזנת. מדע האקולוגיה, תרם רבות להבנת אחדות זו. הוא חשף בפנינו מעט מהשלמות הדדיות אלו, הטמונות בטבע ואף גילה לנו עד מה גדולה ההשפעה ההרסנית על היקום כולו, כשאנו – באיוולתנו כי רבה – מפירים איזון זה, כשאנו פוגעים במרכיבים שונים מסביבתנו, הנראים לנו, לכאורה, מיותרים וחסרי ערך.

מבהיר בן עזאי באזננו ואמר: "אין לך אדם שאין לו שעה". המצוי בטבע הדומם, מצוי גם במציאות האנושית. אין אדם מיותר, כל אחד ואחד מבאי עולם ממלא פונקציה מסויימת לשלמותו של עולם ולשלמותה של החברה האנושית. על כן, אין לבוז לשום אדם, כי בכך אתה בז לעולם ולעצמך. הלא בלעדיו – יהיה מי שיהיה – גם אתה אינך שלם. לך אישית יחסר משהו בעולמך האישי, אם ההוא אי שם בקצווי תבל, לא יהיה. לא חשוב אם אין אתה חש בכך ואינך יודע מה הוא תורם לך. כל סודות הטבע, הקוסמוס ובעיקר מה שמעבר להם, אינם גלויים לפניך. אך אין חוסר ידיעה זו מפחיתה כהוא זה מן המציאות עצמה. ממש כפי שהירק והמים העניקו שפע חמצן לרווחת בני אנוש, גם בתקופות בהן לא ידע על כך האדם, ולא הכיר את המחזוריות הקיימת בתהליכי הטבע.

על כן, מלמד אותך בן עזאי, אין הזולת מפריע לך בעצם קיומו. אין הוא פוגע במרחב המחיה שלך, למרות שמעל פני השטח כך אולי נראים הדברים בעיניך. בכוח ייחודיותו ושונותו ממלא הוא תפקיד בעולם, גם בעולמך אתה. אם תכיר בעובדה זו, אם תחוש את חוסר שלימותך האישית, אם תבין שאתה רק חלק מן השלם ולא סוליסט המדמיין שכל העולם הדום לרגליו, אם תדע שאינך אלא שבריר מאנושות גדולה, המורכבת ממיליארדי בני אדם, שכל אחד מהם הוא תופעה בעולם, ולא עוד יצור על פס ייצור קוסמי, משל היו מכוניות פורד או קרייזלר – או אז תשתנה גישתך במאה שמונים מעלות. או אז תודה לכל אדם עבור השירותים שהוא מעניק לך, תעריך כל אדם באשר הוא אדם, ובחדוות אמת תשמח להעניק, מן השפע הטמון בך, לשאר בני אנוש, כי הלא מודע אתה לסוד הגדול, שכל אחד משלים את רעהו.

"אין לך אדם שאין לו שעה". אם מושג זה יובן כפי שבן עזאי מבקש ללמדנו, הרי שעתו של כל אדם תהיה שעה יפה ביותר.