הוי מקדים בשלום כל אדם | משה גרילק

"הוי מקדים בשלום כל אדם"

זה משפטו הקצר של התנא רבי מתיא בן חרש. בפרק הרביעי מפרקי אבות.

הקריאה המהירה. זו ה"יעילה", לא תגלה בהצהרה זו משהו מיוחד. משפט יפה לכל הדעות. אולם כמותו נמצא, בווריאציות שונות, להבדיל, בכל ספר הדן בהלכות נימוס, בכל אחת משפות העולם. אך, המכיר את אופיים של פרקי אבות יודע כי לא בהלכות נימוס גרידא עסקו, בוודאי ובוודאי לא בהפרחת אמרות או שעשועי לשון. פרקים אלו אוצרים בקרבם את העושר הרוחני אותו אגרו כותביו במשך שנים של עמל אישי, יגיעת המוח ומאבק הנפש. כל משנה הינה תמצית של ניסיון חיים ארוכים. כל משפט – הלוז שבהשקפת עולמם. ואמנות החיים טבועה בכל מאמר ומאמר.

גם במאמר נפלא זה.

חשוב הוא, ככל הנראה, במיוחד. שכן על גדול התנאים בתקופת חורבן בית שני, רבן יוחנן בן זכאי, אמרו בגמרא: "שלא הקדימו אדם לשלום מעולם. אפילו לא נכרי בשוק" (מסכת ברכות דף י"ז).

אתה עוצר בעד שטף הקריאה ומנסה להבין: האם זה מיטב השבח? האם זו העטרה לראשו של התנא, עליו מסופר בתלמוד: "שלא הניח מקרא, משנה, גמרא, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, קלים וחמורים, גזירות שוות. תקופות וגימטריות" וכו'? (מסכת סוכה דף כ"ח).

ובגלל מה הרבותא בהתנהגות זו? וכי מי מאיתנו אינו אומר שלום?

הבה אם כן, נקרא עוד הפעם, את המאמר. הפעם – בשימת לב ועין:
"הוי מקדים בשלום כל אדם".

לא נאמר: "אמור שלום". אלא – "מקדים" "כל אדם" ולאו דווקא "רעך".

שינויי לשון, הדורשים כמובן הבהרה, והם אשר יובילו אותנו אל ההבנה.

אמת פסיכולוגית ידועה לכל, שבלב האדם קיימת ציפייה עמוקה להתקבלות על ידי החברה, לזכות בהכרת הזולת. כולנו מחכים זה לזה. אנו שואפים בכל כוחנו שיעריכו אותנו, שישימו לב אלינו. אנו משתוקקים שיהיו לנו שותפים לבעיותינו, לצרותינו, וגם לשמחותינו. אחד מאבות הפסיכולוגיה המודרנית רואה בצימאון עז זה מרכיב בסיסי בחיי הנפש. מרכיב, המכתיב את התנהגות האדם לטוב ולמוטב.

פסיכולוגית ילדים נודעת, כתבה בספרה "מלחמה וילדים", על אודות יתומים. באחד מן המוסדות באנגליה, בתקופת מלחמת העולם השניה. למרות שהמוסד נוהל על ידי מחנכים ופדגוגים. בעזרת רופאים מדופלמים ואחיות מוסמכות, הוגדרו הילדים כילדים קשים בהתפתחותם הגופנית והחינוכית.

המחברת העמידה אותם על טעותם. הילדים אמנם זכו למזון טוב ולתנאי מגורים נאותים, אך נשללה מהם תשומת הלב האימהית. היא יעצה להם להוסיף למזון גם מנות יומיות של אהבה, שיעניקו ליתומים את התחושה שמתעניינים בהם, בבעיותיהם ובגורלם המר. והתוצאות היו מפליאות.

האדם גדל ומתבגר, אך הצימאון הזה לא רווה. בכל מעגל ממעגלי חייו הוא מצפה בכליון עיניים להערכה, שלעתים קרובות בוששת מאד לבוא. ערגה זו קובעת את התנהגותו בכל תא מתאי החברה. אך חריפותה מורגשת ביותר בתחום הצר של המשפחה. כי בציפייה בלתי מסופקת זו, טמון סוד המשברים הקשים בחיי המשפחה. בין בעל ואשה ובין הורים וילדיהם.

"כי כל בני אדם מחכים זה לזה. כל אחד רוצה שחברו יאיר לו פנים. התלמיד מצפה להארת בפני רבו. אך גם הרב מצפה להארת פניו מצד תלמידו" ("עלי שור" לגה"צ הגר"ש וולבה זצ"ל עמ' קצ"א).

עיין שם כיצד הוא מתאר את הבעל המצפה לאשתו. המצפה שתקדם את פניו במאור פנים, בשובו ממלאכת יומו עייף ויגע, זועף וכועס. הוא מצפה להערכת אשתו, אותה הערכה הנשללת ממנה לעתים כה קרובות בעת מלחמת הקיום ברחוב, במשרד ובחרושת.

אך גם האישה מצפה. גם לה ציפיות מבעלה. גם היא מחכה שבעלה יקדיש לה ולביתה יותר מזמנו היקר, ישים לב אליה ולא ישקע מיד עם בואו הביתה בעיסוקיו המאוד "חשובים" תוך התעלמות מבת הזוג.

גם יחסי אבות ובנים מודרכים על ידי אותה הרגשה. האב מחכה לבניו שיפנו אליו בכל ענייניהם ובעיותיהם. הוא משתוקק שיבקשו ממנו את העזרה הנחוצה להם, אותה ישמח להעניק. אך כמוהו גם הבנים מחכים לאביהם. מצפים שיבין את עולמם השונה, הכבול לעתים בייסורי ההתבגרות. הם חפצים שיעודד, שיבוא לקראתם, שיתפנה מעיסוקיו ש"אינם סובלים דיחוי" ויקדיש להם מזמנו היקר.

"שני כוחות אלה הם היסוד לחיי החברה האנושית: האחד – רעבון כל אדם להארת פני הזולת, והשני – כח הנתינה של הארת פנים השתול בלב כל בעל נשמה. וכן הוא ביחסים ההדדיים בין מעמדות, כתות, מדינות וגושים. ונתבונן קצת ביחסי בני אדם, איך לפעמים חיים איש בצד חברו מבלי למצוא דרך ושפה זה אל זה, וכיצד חיים במרירות ורוגז בגלל אי הבנתם ההדדית. אם ננסה למצוא את המקור לכך, נראה כי תמיד אדם מחכה לחברו שהלה "יתחיל" להתקרב אליו. וככה מחכים עד בוש…" ("עלי שור", שם).

זו כוונת התנא במשנתנו בקבעו שעלינו ל"הקדים בשלום כל אדם"
.
חמש מלים מהפכניות, מלים טעונות מטען אדיר של תקוה, לתיקון האדם והעולם. משמעותן שינוי ערכים מוחלט, גישה חדשה לגמרי. רבי מתיא בן חרש. פונה כאן אל האדם ומורה לו להיות ראשון. לא לצפות עד שהזולת יפתח בפיוס ובגישושים לקראת שלום. כי עשיית הצעד הראשון תביא בהכרח את ההמשך המקווה.

המעשה הפעוט של הקדמת שלום מסוגל לסלק, במחי יד, מחיצות גבוהות של זרות והתנכרות, להרחיק מחסומים חוצצים של מרירות, חוסר הבנה ועוינות. הוא מפתח הזהב ליחסי חברה משופרים, למציאת שפה משותפת, להבנה הדדית, לאחווה ורעות.

כלום פלא הוא שכך סיפרו בשבחו של רבן יוחנן בן זכאי ש"לא הקדימו אדם בשלום מעולם, ואפילו לא נכרי בשוק"?

מלים אלו ויישומן, בכוחן לחולל מהפכה בחיי כל אדם. גם להטעים אותו עצמו מעסיס השמחה וההרגשה הטובה. אם נשלח את דמיוננו חופשי, אם נסיר לרגע קט את הרסן מעל החלומות (ומי אינו חולם לעתים?) – נוכל להשתעשע במראות עולם קסום ויפה ביותר. עולם, אשר כתוצאה ממהפכה פנימית ושקטה החודרת ללב כל אדם. מכח המלים הללו, היה צומח ומתפתח מאליו התיקון החברתי הנכסף.

אוטופיה? חלום באספמיא? אולי.

אך מה שברור למעלה מכל ספק. שהתנא רבי מתיא בן חרש – שמאמר זה מבטא את מהות חייו ואת סגנונם – הרבה שלום וטובה במעגל חייו הפרטיים והציבוריים כאחת. ובמופת חייו מלמד הוא אותנו שאפשרות זו פתוחה בפני כל מי שנוהה אחריו באמת.

Image

תגובות   

0 #1 הוי מקדם בשלום כל אדםחנה בלומנפלד 2012-06-02 15:32
נכבדי היקרים
קראתי את המאמר ולא האמנתי לזה.
כי גלגלי המוח שלי אמרו, כבד אדם באשר הוא,
כלומר אומר שלום נשמע פשוט אך מלא הוד והדר וכבד את אדם ואת הסבוב אותו, אם כך וסלחה במי שחלילה אפגע ,הרי תלמידי ישיבה לומדים זאת ללא הרף,אך אין מקיים מצווה זאת לאדם ברחוב,שוק, כי הוא לא חבר'ה, כדי אפשר להסביר זאת, אם תנאים גדולים מלמדים אותך, וברור התורה.
0 #2 צודקתמערכת האתר 2012-06-21 13:53
חנה, את צודקת. כנראה שיש עוד הרבה לתקן אצל כולם.

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן