מספרת הגמרא בעבודה זרה [דף סה]: רבא שלח מתנה לגוי בשם בר שישך ביום חגם של הנוכרים. לתלמידיו הסביר רבא, שגוי זה אינו עובד כוכבים ולכן שולח הוא לו מתנה. כשהלך רבא לבקר את בר שישך, מצא אותו מבלה בנעימים ושקוע בתאוותיו.
בר שישך מביט ברבא ושואל, מאתגר, אותו: האם יש לכם עונג כמו זה בעולם הבא? עונה לו רבא: ההנאה שלנו בעולם הבא עדיפה מההנאה בה אתה מצוי כרגע. בר שישך שואל: כיצד ייתכן? האם קיימת הנאה גדולה מזו? עונה לו רבא, לכם, הנהנים בעולם הזה, אין הנאה שלמה שכן יש עליכם מורא מלכות, ואילו לנו בעולם הבא אין מורא של מלכות. על כך הגיב בר שישך: עלי על כל פנים, אין כעת כל מורא של מלכות, ואני פנוי לגמרי להנאותי.
תוך שהם מדברים הגיע שליח המלך בבהילות כדי לקרא לבר שישך אל המלך שנצרך לו לדבר מה. בר שישך נאלץ להפסיק את המרחץ הנעים, ולהתלוות אל שליח המלך. כאשר יצא בר שישך אמר לרבא: כל עין המבקשת לראות ברעתכם [של ישראל] תיעקר. רבא ענה אמן, ובאותו רגע נעקרה עינו של בר שישך.
אפשר להעיז ולקבוע כי כל מי שנתקל בגמרא זו בפעם הראשונה, הרהר בינו לבין עצמו, שהסיפור כפי שהוא, מאד לא הולם את התפיסה היהודית על עולם הרוח והחומר. כיצד ניתן להשוות כלל הנאות חומריות, פחותות ובזויות, לאושר הנצחי של העולם הבא? האם בר שישך הגוי, שהיה כנראה אדם חכם לא מסוגל להבין זאת? גם רבא עצמו, לא מסביר לו שיש הבדל איכותי בין הנאות הגוף והגשם, לעונג רוחני בעולם הבא, אלא הוא מסתפק בהערה טכנית, שבעולם הזה מלווה ההנאה באימת המלכות, ואילו בעולם הבא ההנאה לא טעונה במורא מלכות. משמע, שאילו בעולם הזה לא היה מורא מלכות, היו שני סוגי ההנאות - שוות.
זהו דבר שאין הדעת סובלת.
הדוניסטיות פוטנציאלית
לאחר עיון נדמה, כי סיפור זו הוא דוגמא טובה, לסוגיא בה בגוף השאלות טמונות התשובות. בר שישך הציב בפני רבא שאלה פילוסופית קיומית על פשרה של ההנאה בעולם. האדם, כך הבין נכון בר שישך, מורכב מרצונות ודחפים שסיפוקם מכוון בסופו של דבר להנאה [מה שנקרא בשפה הפסיכולוגית המודרנית – ליבידו]. כל מהותו מכוונת להשגת מטרה זו, וכשהגיע אליה מבקש הוא אחר ההנאה הבאה.
את סוגי ההנאות אפשר לחלק לקטגוריות שונות, תלויי מקום, תרבות, זמן, ואישיות. יש מי שנהנה מהנאה גשמית בסיסית כמו מזון, שינה, ומין, ויש הנהנה מאלמנטים רוחניים יותר כמו מוסיקה, אינטלקט, גירוי מחשבתי וכן הלאה. יש מי שנהנה מעירור של רגשות כמו עצב, חמלה, והזדהות עם הזולת, ומפעולות אופרטיביות המתלוות לעירור של רגשות כמו מעשי צדקה, חסד, אהבה, רחמים וכו', ויש הנהנה לחיות בעולם צודק ומסודר ולמלא אחר החוק כפי שהוא נתפס אצלו, ומוכרע בעיניו.
הבסיס המשותף להנאות כולם, הוא כמובן רצונו והכרעתו של האדם בדבר ההנאה אותה הוא מבקש לחוות, והמחירים שהוא מוכן לשלם עבורה. כך למשל, אדם מוכן להפסיד ממון לצורך הנאת השינה. אדם מוכן להפסיד הנאות חומריות לצורך הנאת ההקרבה עבור מעשה אלטרואיסטי המעניק לו סיפוק, ואדם מוכן להקריב את שאיפתו למלא את מחויבותו לחוק, כדי לבצע פשע מסויים הגורם לו הנאה.
מנקודת מוצא זו יצא בר שישך והוא שואל את רבא בכנות: מאחר שבסופו של התהליך, מכוון הכל להשגת ההנאה האישית, האם ההנאה של העולם הבא 'שווה' בעיניך היום, יותר מההנאה המושלמת בה אני מצוי כעת. בר שישך ידע, שרבא מתנזר באופן יחסי, מהנאות העולם הזה, מפאת האמונה, והידע התורני שלו בדבר העונג הטמון בחיי העולם הבא. כלומר, רבא אמנם לא מכיר אמפירית את ההנאה הרוחנית בעולם הבא, אלא שהוא בוחר ליהנות מהעולם הזה בצורה מוגבלת מתוך חישוב שבעולם הבא תהיה לו הנאה רוחנית. על כך אומר בר שישך לרבא כי מאחר שפעולות האדם כולם מכוונות בעצם להשגת ההנאה האישית, מדוע לו לא לבחור וליהנות הנאה מושלמת כאן בעולם הזה, במקום להמתין ולצפות להנאות בלתי מוכרות, שהידע עליהן תיאורטי בלבד?
מכאן, התשובה של רבא ברורה וחדה בפשטותה: גם בראייה עכשווית, הנאות העולם הזה לעולם אינן שלמות, כמו אלו הנצחיות בעולם הבא, וההוכחה: ארעיותן ותלותן בגורמים סיטואציוניים העשויים לערער ואף לבטל אותן. לדוגמא, מביא רבא את מוסד המלכות, ככח שיכול להפסיק ולבטל כל הנאה. בר שישך, מנסה להמשיך ולהתווכח כי כעת על כל פנים הוא נהנה ואין מה שמפריע לו, אך באותו רגע כאילו על פי תכנת קבועה מראש, מגיע שליחו של המלך ועוקר אותו מהמרחץ הנעים ללא כל יכולת להתנגד.
לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה
Please wait...