כבר לא רלוונטי | הרב עזריאל יונה

• הדפסה
• דואל

מספרת הגמרא במסכת תענית: חוני המעגל, אחד מן התנאים, הצטער כל ימיו בגין חוסר מובנו של הפסוק: שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים' – שמשמעו הוא, שגלות בבל, שנמשכה 70 שנים, תיחווה כמו חלום, כאשר ישיב ה' את שיבת ציון. ותמה חוני, הייתכן כי אדם יחווה תקופת זמן של 70 שנים בצורה של חלום, של שנת לילה?

 

באחד הימים הלך חוני בדרך ופגש אדם שנטע עץ חרובים. לחרוב אורך לגדול 70 שנים, ועל כן שאל אותו חוני: לשם מה אתה נוטע את החרוב, הלא הסבירות שאתה תיהנה מהחרוב ששתלת נמוכה? ענה לו האיש, אני אמנם לא יהנה ממנו, אך בני ונכדי יהנו מזה, בדיוק כפי שאני נהנה מהחרובים אותם שתלו אבותי.

 

חוני המשיך בדרכו עד שמצא לעצמו מקום בו התיישב לאכול. לאחר הארוחה שכב לישון, ונרדם במשך 70 שנים רצופות. ואיך לא הבחינו באיש שישן כה הרבה? הגמרא מספרת כי שונית שן של סלע כיסתה אותו וכך נסתר הוא מעין רואים.

 

כשהתעורר חוני, הלך שוב בדרך ממנה הגיע ופגש אדם עומד ליד עץ חרובים וקוטף פרות. אמר לו חוני: האם אתה זה ששתלת את העץ? אמר לו האיש: לא. אני נכדו. חוני המשיך לביתו וגילה שחמורו שהיתה מעוברת כבר הולידה צאצאים רבים, ושתי התמונות הללו גרמו לו להבין כי חלפו 70 שנים מאז נרדם.

 

הוא שאל את בני הבית בו התגורר האם בנו של חוני נמצא? ענו לו בני הבית כי האיש מת, אולם בנו נמצא, כלומר נכדו של חוני. חוני הביט בפניהם ואמר בהתרגשות: שלום אני חוני המעגל, סבכם. האנשים הביטו בו בתמיהה, כפי שמביטים  באדם שדעתו לא מיושבת עליו. לא קשה להבין אותם. 70 שנים חלפו מאז נעלם חוני, והעולם היה סבור שהוא נפטר. האם הוא עלה לפתע מן האוב? לא מסתבר.

חוני המשיך לבית המדרש ושם שמע את החכמים מתדיינים ביניהם ואומרים לעצמם: אח, הדברים ברורים ומיושבים משל היה פה חוני המעגל שחי לפני 70 שנים, והיה מסביר את הדברים בדיוק רב ובבהירות נפלאה כל כך.

 

שמח חוני שעדיין זוכרים אותו ופנה לחכמים ואמר: אני הוא חוני.

 

אלא שבדיוק כמו בביתו שלו, גם כאן חזר הסיפור על עצמו. החכמים לא האמינו לו, או לא היו מסוגלים להאמין שהזקן שנכנס לפתע לבית המדרש הוא חוני שנפטר ככל הנראה לפני 70 שנים.

 

ראה חוני כי איש לא מכיר אותו, נשא עיניו לשמים ואמר: רבונו של עולם קח את נפשי. והאלוקים נענה לבקשתו. אמר על כך רבא: זהו שנאמר 'או חברותא או מיתותא', כלומר אם לאדם אין חבר, עדיף המוות על פני מצב זה.

 

עד כאן סיפורה של הגמרא. אלא שהסיומת הטראגית לא לגמרי מובנת. מדוע ביקש חוני למות? האם העובדה שלא מכירים אותו מהווה סיבה מספיקה למות? ואם משום שחשש שלא ילמדו עמו מאחר שלא הכירו אותו – הלא יכל בקלות להוכיח להם כי הוא חוני המעגל, התלמיד חכם המפורסם. כל מה שנדרש ממנו היה להציג בפניהם את יכולותיו הלימודיות ומקומו בבית המדרש היה מובטח?

 

כבר לא רלוונטי

וידידי הדיין החכם הרב אייל גיאת הסביר כי, כמו שלכל תקופה יש את אופיה, את תרבותה, ואת המנטליות שלה, כך לכל תקופה יש גם את סגנון השיח שלה, ואינו דומה השיח שבימי הביניים לזה של העת החדשה, סגנון הלימוד והמחקר של המאה ה- 18 לזה של המאה ה-21.

 

ואם נכונים הדברים כלפי שיח, תרבות, ומחקר, נכונים הדברים גם כלפי צורת חשיבה, ותפיסת עולם ביחס ללימוד התורה. אינו דומה לימוד התורה של התנאים לזה של הראשונים, ואין כל קשר בין אופי הלימוד של תקופת בעל השולחן ערוך לזה של ראשי הישיבות מן הדורות האחרונים.

 

כולם לומדים אמנם את אותה תורה, אך סגנון הלימוד, אופיו, ותבניתו כה שונים. כל כך שונים, עד שבן תקופה אחת, שישוחח בלימוד עם בן תקופה אחרת, לא יצליח להבין על מה הוא מדבר. מה הוא מבקש לטעון, ומפני מה הוא חוזר שוב ושוב על אותו טיעון ומחדד את אותה נקודה. בסלנג הישראלי נהוג לכנות את התופעה הזו: שיח של חרשים.

 

חוני המעגל הגיע לביתו וגילה שאיש לא מכיר אותו. הדבר כאב לו מן הסתם, אולם הוא ניחם את עצמו שלכל הפחות בבית המדרש, מקום המחיה שלו, הוא יוכל להשתלב. התורה היא אחת, ובה לא חל כל שינוי. אלא שאז הודיעו לו החכמים כי הם אינם מכירים אותו. מה משמעות הכרזה זו? האם הם אינם מכירים את פניו? לא הגיוני. הלא מה שחשוב הלא הוא התוכן והאינטלקט של האיש? מסתבר כי חוני ניסה להרצות בפניהם את תורתו, והחכמים הבהירו לו כי דבריו יפים היו אולי לאז, לתקופה של 70 שנים לאחור. הדברים אותם הוא אומר היום, לא ברורים, ושונים מתפיסת הלימוד המקובלת. ייתכן שכאשר הוא שמע את דברי התורה שלהם, הוא אפילו לא היה צריך להרצות בפניהם. די היה לו במה שקלט כדי להבין שתפיסת לימודו כבר לא רלוונטית. הוא ניסה בכל זאת לצין בפני החכמים כי הוא חוני, ובמילים אחרות: אולי תרצו לשמוע את צורת החשיבה והלימוד כפי שנהוג היה לפני 70 שנים? החכמים, לא בזדון כמובן, אלא מטבע העולם, לא הבינו על מה הוא שח, ולחוני לא נותר אלא לבקש את נפשו למות. הוא הרגיש שהוא כבר לא רלוונטי.