רבי עקיבא דהוה קאזיל באורחא (הלך בדרך)

מטא לההיא מתא בעא אושפיזא לא יהבי ליה (כשהגיע לעיר מסויימת, ביקש חדר באכסניה, ולא נתנו לו)

אמר כל דעביד רחמנא לטב (כל מה שעושה הקב"ה, לטובה)

אזל ובת בדברא (הלך לישון במדבר)

והוה בהדיה תרנגולא וחמרא ושרגא (היה איו תרנגול, חמור ונר)

אתא זיקא כבייה לשרגא (באה רוח וכיבתה את הנר)

אתא שונרא אכליה לתרנגולא (בא חתול וטרף את התרנגול)

אתא אריה אכליה לחמרא (בא אריה וטרף את החמור)

אמר כל דעביד רחמנא לטב (אמר, כל מה שהקבה עושה - לטובה)

ביה בליליא אתא גייסא שבייה למתא (באותו לילה באו שודדים ושבו את אנשי העיר)

אמר להו לאו אמרי לכו (הלוא אמרתי לכם) כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא הכל לטובה.

שתי הערות למחשבה:

1] רבי עקיבא קובע כי כל מה שה' עושה, הוא לטובה כהוכחה לכך הוא מספר את שאירע עמו. אצל רבי עקיבא אמנם הסתבר כי הכל בסוף היה לטובה, הענין הוא שלעתים לא 'מסתדר' הכל ולא נראה כי אכן הכל לטובה. האם גם אז צריכים אנו לומר כי כל מה שה' עושה הכל לטובה? ואיך הנחה זו עולה מסיפורו של רבי עקיבא ששם הכל היה לבסוף לטובה במציאות כפי שהתברר?

2] מדוע בסוף הסיפור רבי עקיבא אומר שוב "אמר להו לאו אמרי לכו (לא אמרתי לכם) כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא הכל לטובה" הרי זו כל מטרת הסיפור, האם לא ברור הדבר מאליו?