הספנים הגיעו לאותה ארץ ועם תום עיסוקם המסחרי במקום פנו לחפש עבור הרב הנכבד פריט או מזכרת כלשהיא מן המקום. אלא שבסכום המועט שהיה בידיהם – ארבעה זוזים לא מצאו האנשים מאום מלבד קוף קטן שאכן עלה בדיוק ארבעה זוזים. בדרך חזרה אל הספינה שעתידה היתה להחזירם לביתם השתמט מהם הקוף והחל לברוח. הספנים רדפו אחרי הקוף השובב שמצידו החליט להסתתר באחד החורים שבאדמה. כשהגיעו הספנים אל החור גילו לתדהמתם כי הקוף בחר להתחבא בנקיק שהיה טעון באוצר בלום של מטבעות זהב ומרגליות. האנשים נטלו את המטמון והפליגו בחזרה לארצם. כשהגיעו לרב גמדא הגישו לו את הקוף אותו רכשו עבורו ואתו את כל מטבעות הזהב והמרגליות שמצאו. לשאלתו של רב גמדא ענו הספנים הישרים, כי את המטמון גילו רק בזכותו של הקוף השייך בעצם לרב, ועל כן החליטו להעניק לו גם את המטמון.  

 

מה מונח בסיפור לא שגרתי זה? נדמה לי כי מלבד חיזוק הקביעה ש'רוב הספנים חסידים' [גמרא במסכת קידושין דף מח] מסופר גם על אופיים של אותם ספנים. בעיני, הטיפולוגיה של הספנים מאופיינת בישרות חדה, עד כדי קיבעון, ובריחוק מוחלט מ'קומבינות', קיצורי דרך, או בלשוננו היפה 'חיפוף'.

 

כמה רמזים מובילים אותי לקביעה זו:

רב גמדא הביא לספנים ארבעה זוזים. אנו יודעים שסכום זה הוא נמוך במיוחד. עם זאת הספנים קיבלו ממנו את אותם ארבעה זוז והחלו לחפש לו ברצינות תהומית איזושהיא מזכרת או פריט אופייני לאותה ארץ רחוקה.

 

הספנים מסתבר, חיפשו פריט שיעלה בדיוק ארבעה זוזים. לא פחות ולא יותר. ניתן להניח, קרוב לוודאי, כי באותה ארץ היו גם פריטים שעלו פחות מארבעה זוז, ניתן גם לשער כי היו כאלו שעלו מעט יותר מארבעה זוז. הספנים לא שתו ליבם לפריטים כאלו. הם לא הוסיפו מכיסם ולא גרעו מהסכום ההתחלתי אלא התעקשו על פריט השווה בדיוק ארבעה זוזים.

 

על הקוף שנרכש בארבעה זוזים בוודאי לא היו הספנים מחוייבים לשמור שמירה מעולה. ככלות הכל, הם עשו לרב גמדא טובה ורכשו עבורו משהו תמורת כספו. אם אבד הדבר שלא באשמתם אין הם מחוייבים להשיבו. למרות זאת רצים הספנים בעקבות הקוף השובב [שעלה כזכור רק ארבעה זוזים] עד ללכידתו באותה גומחא מסתורית.

 

ולבסוף, המענק הנדיב של כל הרכוש, לרב. אין חולק על כך כי הספנים לא היו מחוייבים להביא לרב גמדא את המטמון. הלא הם מצאו אותו, והקוף שאפילו לא הגיע לידיו של רב גמדא, רק סייע להם. על אף זאת לא היו הספנים הישרים מסוגלים לשאת את המחשבה כי מטמון שלא הגיע אליהם בדרך ישרה, קונוונציונאלית, יישאר בידם. שורת הדין לפיה הזהב שייך להם לא יכלה להרגיע את האינטגריטי הכה ישר וכה חד בו הם ניחנו. הם העדיפו לתת את כל האוצר לרב גמדא מאחר שבעיניהם הוא, כבעל הקוף, זכאי היה לו לחלוטין.