מימרתו של ריש לקיש המוכרת לרבים נראית תמיד כל כך הגיונית, מתקבלת, ומיושבת עם המח והלב. שכן מה יותר זך וטהור מלימודם של תינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא? מה יותר מקובל לפני המקום מאותו הבל קדוש של זאטוטים הלומדים ללא שום נגיעות, פניות, או שאר תאוות?

 

אלא שבעיון מעט מעמיק נדמה שאפשר לגלות כאן תמיהה גדולה. נאמר במשנה במסכת פאה כי 'תלמוד תורה כנגד כולם', כלומר אין ערוך למצוות תלמוד תורה שהיא החשובה מכל המצוות. והנה מצווה יקרה ומשמעותית זו לא שייכת כלל לתינוקות של בית רבן, שהרי פטורים הם כלל מן המצוות. בנוסף מקובל אצלנו הכלל ההלכתי ש'מצוות צריכות כוונה' כלומר על מקיים המצווה לכוון בשעת מעשה לצאת ידי חובת אותה מצווה, וכוונה זו שוב, לא שייכת בתינוקות שלא מודעים כלל למשמעות ענין ה'כוונה'. 

 

הגאון מוילנא מחדש שבתלמוד תורה יש שני מימדים, שני מוטיבים. האחד, הוא מצוות תלמוד תורה, ובזה ענינה הוא כשאר המצוות בהם מחוייבים בני האדם, אלא שעדיפה היא עליהם. והשני, עצם תלמוד תורה, כלומר הערך הסגולי שיש ללימוד התורה גם ללא כל מצווה או חובה נלווית.

 

כאשר קובע הנביא ירמיה ש- 'אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי' כלומר שאין לעולם ערך קיומי ללא לימוד התורה הוא מתכוון לחלק השני שהוזכר, כלומר לערכה הסגולי, והרוחני של התורה שעצם לימודה והגיתה די בהם כדי לשמור על העולם.

 

גם ריש לקיש שאומר שהבל פיהם של תינוקות מקיים את העולם יותר מכל האמוראים והתנאים, לא התכוון לערך החוקתי – מצוותי שבו עדיפה כנראה תורתם של התנאים והאמוראים לצורך הענין. ריש לקיש מתכוון לאותו ערך רוחני שמימי המחזיק את העולם, ולערך סגולי זה עדיף לימודם של אותם תינוקות שהוא טהור זך וצלול.

 

[על פי הספר 'משנת רבי אהרן']