חברותא בהתכתבות, 4 | תמר, אוסטרליה

מנוחה יקרה

תודה על מכתבך. אני שמחה שאינך פוחדת מן ההתמודדות והאי הסכמה ביננו.

יש לי שלושה עינינים בסיסיים שאני יודעת שאנו חלוקות בהן. פתחתי בראשון כיוון שהנושא עלה במכתבך אלי, ואני מקווה שעם הזמן אפתח גם את השני והשלישי.

גם אם לא נשכנע זו את זו הרי שטובה השיחה המאתגרת את שתינו לחשוב ולהקשיב לצד האחר.

זה לא פשוט לשתינו כיוון שהאמת שאנו אוחזין בה מבוססת על שנים של שאלות, תהיות ותפילות. ובכל זאת אני מקווה שנצליח לבנות ביננו את האמון, האהבה והמסירות לאלוהים, כך שיעמדו לנו ברגעים הקשים.

יראת שמים טובה וחשובה בעיני. השפה העברית נותנת לנו את המילים – פחד ויראה כדי להבדיל ביניהם. בעיני – ברגע שיש אהבה אמיתית – אין פחד!
בשנים הקשות, כאשר העמיד אותי הקדוש ברוך הוא במבחנים שהרגישו לי אז קשים מנשוא, הייתי חיה על הניגון – 'כל העולם כולו, גשר צר מאד, והעיקר – לא לפחד כלל'

בליבי התנגן לו הניגון יומם וליל כאילו אלוהים בכבודו ובעצמו – שר לי, כדי שלא אוותר, כדי שאזכור שהוא איתי כל הזמן, שומר עלי מכל רע.

תודה על סיפור משפחת סמואל. יש לי קשרים רבים וחשובים עם אנשים בעלי נכויות שונות. כך שאני יודעת את האיכויות והכוחות שרבים מהם רכשו בזכות הקושי והכאב.

שאלה זו הטרידה אותי מאד בעבר – הם הדרך היחידה ללמד היא דרך היסורים. היום השאלה נרגעה בחיי. אני יודעת שהיסורים מאיצים את הלימוד והאמון באלוהים.

משהו בתוכי הסכים לקבל את הטבע האנושי הנחות הזה שבי. אבל אני חוזרת ומתחננת בפני אהובי, שידריכני בדרכיו ויתן בי את הכוח להתמיד במצוותיו גם בלי היסורים.

תודה על הציטוט 'רחמיו על כל מעשיו' – נפלא הוא. גם מעשה יציאת מצרים נפלא. איזו רווחה זו עבורי לדעת ולזכור את הרחמים הגדולים של אלוהינו, אין בידי לדמיין את העולם מזוית הראיה האלוהית,

ובכל זאת אני חוזרת ומנסה, חוזרת ומתאמנת – כי כך אני מרגישה שאבי היה רוצה שאראה אני את העולם, בעזרתו הגדולה.

המשפחה המורחבת שלי היא של אוהבי אלוהים. מי שאוהב את אלוהי באמת ובתמים, הולך בדרכיו ושומר מצוותיו, קרוב לליבי ואחפש את קרבתו יותר מאשר יהודי שחי בכל תודעתו את העולם החומרי בלבד, שאינו מכיר תודה לאביו שבשמים או שמועל, משקר או אפילו רוצח מתוך צורך אינסופי לעוד והפחד שממלא כל פינה בליבו שחסרה אהבת אלוהים.

כל פעם שנכנס לליבי פחד – אני מתבוננת איפה עזבתי את אבי בוראי ואהובי. ואם אפעל מתוך הפחד – הרי שבגדתי באמון המוחלט בו ובעזרתו.

רבים הצדיקים, אוהבי אלוהים, שנתנו חייהם לבורא והלכו בדרכיו באופן שהדעת לא יכולה לקלוט, ולא היו יהודים. רבים הצדיקים שהיו יהודים.  נשמתי אוהבת ומעריצה את אלה ואת אלה.

אני קוראת על חייהם ומתחננת להצליח להתקרב לדרכם בחיים אלה עלי אדמות.

"ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן הטועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו" – כמה אני אוהבת ברכה זו, כמה נתברכנו באהבתו. ציטוט זה חוזר ומדגיש את תפילתי – הרחיקני מן הטועים וקרבני אל אלה שזכו ללכת בדרכיך. תורת אמת נתן לנו וחיי עולם נטע בתוכנו – אם רק יכולתי להכיל את כל האושר הזה.

איך הגענו מירושלים לאוסטרליה זה כמובן סיפור ארוך אבל אל תחששי לשאול שאלות אישיות – מה שאוכל אספר בעזרת השם.

בלב הפגנה של נשים בשחור ביום שישי בצהרים בככר טרה סנטה – בראשית האינטיפאדה, מצאתי את עצמי פנים אל פנים עם אלימות קשה, קול שקט לפתע ניגן בתוכי ואמר – "שלום את יכולה למצוא רק בתוכך, אין טעם להלחם על שלום אפשר רק לחיות אותו." וברגע כל מעשי נראו בעיני מגוחכים. להלחם על שלום – הרי זו סתירה מעצם טבעה. ומני אותה שבת גמרתי אומר למצוא שלום, לחיות בשלום, להיות שלום.

שלוש שנים חייתי בירושלים לאחר התגלות זו בדכאון עמוק.

קרעתי את עצמי מלוחמי השלום. חיפשתי והתפללתי לאלוהים שיאיר לי את דרכו ברוב חסדו.

אהבת אלוהים וכמיהה לקירבתו, תמיד היו אור חיי, אבל מעולם לא מצאתי את הדרך לאלוהים בשום בית כנסת או קהילה דתית – כי תמיד הרגשתי אחרת, לא שייכת, לא מוכרת.

המשפחה אליה נולדתי נפלאה וחזקה אבל אינה דתית. שם אימי – אהובה, ותמיד הרגשתי בת אהובה במובן הכפול שלו. תמיד ידעתי שאני ביתו האהובה של אלוהי.

שם אבי – משה. כי משה אותו אלוהים מן המים. אבי הוא איש מאד רוחני, משכמו ומעלה, אלוהים מדבר דרכו באהבה ובחוכמה אבל כל אסוציאציה עם דת לא מתיישבת על דעת אבי.

אבי וגם אימי עסוקים בעזרה לזולת ואוהבי ישראל, אבל שניהם לא מכירים באלוהים שעובד דרכם ונותן להם חיים וכל מה שנדמה שיש להם בחיים.

לי תמיד היה צורך לעבוד את אלוהים, בילדותי חלמתי להנשא לאדם דתי ולחיות בקרב משפחה דתיה – אך אלוהים לקח אותי בדרכו, ומסיבות הידועות רק לו הביא אותי הלום.

וכך קרה ששאול ואני הגשנו בקשה להגירה לאוסטרליה והתברכנו להתקבל. מן הרגע שנחתתי כאן אני מרגישה מקובלת כמו שאני – רק בזכות הבחירה שלי ואהבתי למקום.

היציאה מן הקופסאות המקובלות איפשרה לי למצוא את דרכי לאלוהים. מצאתי תמיכה והדרכה לעבוד את אלוהים באהבה ובאמונה.

והרגשתי היא שאלוהים בחר להביאני הלום כדי שאוכל למצוא אותו. 

אנחנו חיים פה כמעט 16 שנים. מרגישים מאד בבית ובאים לביקור בארץ כדי לבקר את ההורים, משפחה וחברים, וגם לעיתים מקומות קדושים.
אני אוהבת לבקר במערת אליהו בחיפה כל פעם שאני באה, ואוהבת לבקר בירושלים, אבל לא נראה לי היום שהייתי יכולה לחזור ולגור בה.
אני שרה לה שירים, אבל הלחץ בחיים בעיר גדולה ואינטנסיבית – היא מעבר לכוחותי.

מאז שאני חיה כאן למדתי להתפלל, למדתי לשבת בשקט עם הכוונה האלוהית וחוויתי התגלויות רבות שהאירו את ליבי לבטוח ולאהוב את אלוהים.

בעלי שאול עובד בכל העולם, וגם בירושלים. הוא איש יקר וחכם, נראה כרב ולעיתים מחייך באחד מחיוכיו הטובים כשהוא נוכח בזאת במראה.

סבו הגדול היה כנראה רב  בפולניה, אנחנו לא יודעים על כך הרבה – אבל השמועות המשפחתיות מספרות.   
 
ליבו קשוב לאלוהים תמיד אבל הדת לא קוראת לו.

עניתי לך על קצה המזלג אולי, אבל המשיכי ושאלי אם יש לך ענין ביותר

ברוכה תהיי מנוחה חיה,

אם תוכלי לענות למכתבי זה – יתכן שמכתבך יגיע לדואר הנכנס שלי ולא לתא הזבל כפי שקורה משום מה  כאשר את כותבת ישירות לכתובת שלי.
יתכן ששירות הדואר האלקטרוני כאן לא מזהה את כתובתך ושולח זאת לזבל. חבל.

תודה וישמרך אלוהים,
תמר

 


 

תגובות   

-1 #1 טועים או תועיםרעות 2009-03-20 02:58
בס"ד

תמר יקרה שלום,

לכאורה יהיה זה שולי מתוך כל האמור לעייל, להעיר שאני חושבת שיש טעות בידך או בידי לעניין הברכה- "ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן הטועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו" - בברכה נאמר "תועים" ולא "טועים" וזהו הבדל מהותי שיש לתת עליו את הדעת ואולי להאיר כמה פינות חשוכות בתודעתנו.. כל טוב :-)
0 #2 מילאת את ליבי בשלווהיפה ליבוביץ 2009-03-21 10:14
לפני 5 שנים חליתי כך אומרים הרופאים במחלת נפש , כל שנה מאשפזים אותי בכפייה בבית חולים פסיכיאטרי, לוקחים ממני את החירות להאמין , לחשוב , לדבר על אהובי , האל היחיד עלי אדמות שבראני, יש לי את אלוהים ואת עצמי, בנוסף פקדו אותי צרות מצרות שונות ברוך השם הכל יסתדר , האבא של שני בניי נכנס לבית אבות בגיל 48, בגלל אירוע לב, דום לב ונפגע קוגנטיבית, שני בניי ואני לקחנו זאת מאוד קשה, בניי ברוך השם צלחו את הניסיון הזה, אני לא עובדת היום , בני הקטן בן 21 הפך להיות חרדי, לומד בישיבה, בני הגדול עוסק בספורט, בן 25 , ואני יושבת בביתי הקטן בימים של מחסור ובימים טובים יותר, צפונה בביתי הדל וכותבת כל יום לבוראי , בורא העולם, אלוהים שלי אני מבקשת ממנו כל יום בשוכבי לישון בלכתי בדרך בקומי, בצאתי ובישיביתי בבית ברוב שעות היום והלילה,
אין לי עוד מלבדו נותרתי לבדי ואני עדיין צעירה בת 46, .
השלום הוא משאת נפשי , שלום עולמי , שלום עם עצמי , שלום עם ילדיי ומשפחתי,.
כל היום וכל הליל אני מבקשת מבוראי רק שלום עשה בעולם.

איני אישה שומרת מצוות , אני חושבת שאני עומדת בציווי עשה ואל תעשה שבלוחות הברית חקוקות.

כשהפחד משתלט עליי אני חושבת על אלוהים שלי , אני רואה אותו מציץ אליי דרך השמש ודרך הירח המאירים לי בוקר וערב ולילה מול חלוני על ההר העומד מול חלוני, אין בא ואין יוצא מביתי הדל, בגלל מחלתי לא מתקבלת ולא מסוגלת לעבוד , דבר המביא לי צער רב,

כאמור כל היום נפשי ולבבי מבקשים את אלוהים , להתפלל ולהודות לו על כך שהוא שומר עליי ועל אהוביי.

אין עוד מלבדו.
ואני שעברתי את כל שעברתי מצרות ומכות שונות ומשונות אוכל ויכולה להגיד בביטחון מלא שאין עוד מלבדו.

הוא משענתי ותומך גורלי.
אשמח לכתוב לך על הגיגיי הרבים על הירהוריי בבריאה ובאלוהים שלי.
:-)

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן