ויוי, מארגנטינה לחברותא | מערכת האתר

• הדפסה
• דואל

לכבוד ארגון חברותא שלום

 

שמי ויויאן [ויוי], ורציתי לספר לכם על הקשר האישי שלי לארגון שלכם. אני ממוצא ארגנטינאי ועליתי לארץ לפני שלש שנים. משפחתי בארגנטינה היתה מנותקת לחלוטין מכל מה שייך ליהדות. אני לא חושבת שידעתי בכלל שקיימים תאריכים כמו תשעה באב, פורים, או ראש השנה. ידעתי כן על חנוכה למשל פסח, וכמובן על יום כיפור, אך לא הרבה מעבר לזה.

 

כאשר הגעתי לארץ התנדבתי באחד הקיבוצים ומאחר שמשפחתי במקור גרה בכפר שנים רבות, שיבצו אותי בקיבוץ לעבודה ברפת. בסך הכל זו היתה עבודה נחמדה, פגשתי חברים חדשים, למדתי עברית, ולאחר עשרה חדשים הרגשתי כבר כמעט ישראלית. באחד הימים הגיעה לבקר בקיבוץ קבוצת ילדים במסגרת טיול של בית ספר. לא היה זה מאורע יוצא דופן מפני שפעמים רבות היו מופיעים בקיבוץ קבוצות של תלמידים מבתי ספר שונים שביקרו במחלבה הגדולה שלנו, והסתובבו בין הפרות. הפעם זה היה שונה מפני שהתלמידים היו כולם ממוצא נקבה כלומר הן היו כולן בנות.

 

ברגע שהבחנתי בזה הסתכלתי שוב ושוב וחיפשתי את הבנים שבין תלמידי הכיתה אך לא מצאתי. כולן היו בנות בגילאי עשר, מלבד המורה שהיתה כמובן מבוגרת יותר. הסקרנות הציקה לי ופניתי למורה ושאלתי האם הבנים בכיתה קיבלו עונש. המורה לא הבינה בתחילה את שאלתי עד שתפסה והשיבה לי בחיוך [קצת מתפלא] שמדובר בבית ספר דתי ואצלם מקפידים להפריד בין הבנים ובין הבנות.

 

אני מניחה שלחלק מן הקוראים מדובר בעובדה פשוטה ביותר אך אותי זה הכה בהפתעה. ידעתי כמובן שקיימים דתיים ואפילו חרדים בארץ אך לא ידעתי מעולם על הפרדה בין המינים בבתי ספר לילדים. שאלתי את המורה בתמימות מדוע הם מפרידים, והיא הסבירה לי שזה מטעמי צניעות. כאשר ראתה האשה ששאלותי מגיעות ממקום כנה ולא בניסיון להרגיז הציעה לי לפנות לארגון בשם חברותא, ושם לשוחח על היהדות עם בחורה צעירה כמוני שתענה לשאלותי בסבלנות ככל שאחפוץ. היא רשמה לי את המספר שלכם על הטלפון, וכך כעבור שבוע כבר קיבלתי טלפון משולמית אתה אני משוחחת כבר ארבעה חדשים.

 

רציתי להודות לכם על המענה המהיר, ועל פיתרון שהלם בדיוק את צרכי.

 

ויוי.

[ייתכן שיש שגיאות כתיב ולשון במכתבי, אתם רשאים לתקן אותן]