עצמאות רוחנית ועצמאות כלכלית | בית דוד

וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה, אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם; וִישִׁיתֵהוּ, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. יַעֲשֶׂה פַרְעה, וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל-הָאָרֶץ; וְחִמֵּשׁ אֶת-אֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע. וְיִקְבְּצוּ, אֶת-כָּל-אכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבוֹת, הַבָּאת, הָאֵלֶּה; וְיִצְבְּרוּ-בָר תַּחַת יַד-פַּרְעֹה, אכֶל בֶּעָרִים--וְשָׁמָרוּ. וְהָיָה הָאכֶל לְפִקָּדוֹן, לָאָרֶץ, לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב, אֲשֶׁר תִּהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; וְלא-תִכָּרֵת הָאָרֶץ, בָּרָעָב.

 

קשיים רבים יש בהבנת דברי יוסף. מי מינה אותו ליועץ לפרעה, הלא תפקידו היה לפתור את החלומות, ולא לייעץ עצות? ועוד, שבדבריו הוא סותר את עצמו. אחרי שהציע לפרעה למנות איש נבון וחכם שימשול על כל המדינה, הוא ממשיך ואומר "יעשה פרעה ויפקד פקידים". מדוע יש צורך שפרעה יטפל אישית במינוי הפקידים? האם אין זה מתפקידו של אותו מושל? ובכלל, מדוע היה צורך להאריך כל כך בפרטי הדברים כיצד לקבץ ולשמר את התבואה, הלא כל זה מסור לאותו "איש נבון וחכם"?  

 

פרשת מכירתו של יוסף, עלייתו למשנה למלך ופרשת שנות השובע והרעב מהווים חלק בלתי נפרד מפרשת גלות מצרים; מאורעות אלה שימשו כהכנה לגלות זו. התורה מספרת עליהם באריכות יתירה, משום שהם חלק מן ההכנות שנעשו על ידי ההשגחה העליונה, כדי להכשיר את הקרקע לתקופה קשה זו, שמצד אחד היתה הכרחית למען התהוותו של עם ישראל, ומאידך היה בה סכנה גדולה של טמיעה ללא תקנה.  

 

כל המאורעות שעליהם סובבות פרשיות אלה מתרכזים סביב נושא מרכזי אחד: התבואה והכלכלה. עלייתו של יוסף, ירידת האחים, העלילות שהעליל יוסף עליהם, ירידתו של יעקב, וסיפור הנהגתו של יוסף עם העם המצרי - כולם קשורים לגורם זה; הלא דבר הוא.  

 

הפתגם עממי אומר: "בעל המאה הוא בעל הדעה". יש לכך מובן פשוט, שטחי: מי שהוא בעל הבית, קובע מה לעשות. אך מעבר לזה יש כאן אמת עמוקה ושורשית יותר, שאותה יש צורך ללמוד היטב.  

 

כאשר התכונן יעקב ללכת לחרן, ביקש מאת ההקב"ה: "אם יהיה אלקים עמדי, ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך, ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש". בקשה זו היתה לכאורה מיותרת לחלוטין. וכי היה צורך בתפלה ובקשה מיוחדת שה' יתן לו לחם לאכול? הלא הקב"ה זן את כל בריותיו מקרני ראמים ועד ביצי כינים?! 

 

כוונתו של יעקב היתה עמוקה יותר. כל מה שהאדם מקבל בעולם הזה, הוא שפע שמשפיעים מן השמים. 

לשם כך יש לכל עם ולכל ארץ שרים בשמים, הממונים על העברת שפע זה לבריות. רק בארץ ישראל המצב שונה, זו הארץ אשר "עיני ה' אלקיך בה", השפע ניתן ללא "מתווכים", בהשגחה ישירה של הבורא ית'. בקשתו של יעקב כשהיה על סף היציאה לחוץ לארץ היתה: "ונתן לי לחם לאכול", שגם בהיותו בחרן לא יצטרך לקבל את מזונו באמצעות שליחים. הוא לא רצה להיות נתון תחת ממשלת השר של חרן, אלא שהקב"ה בעצמו יתן לו את הלחם אשר הוא אוכל, ללא אמצעים. 

 

לא בכדי ביקש יעקב זאת. אמנם אין אנו רואים זאת בעינינו, אך זו מציאות: מי שמעניק לאדם את לחמו, קונה בכך שליטה עליו. אם השר של חרן היה ממונה על חלוקת הלחם ליעקב אבינו, היתה לו השפעה עליו גם בעניינים אחרים, ויעקב היה נאלץ לנהל מלחמה רוחנית עם אותו שר, כשם שנאבק אחר כך עם שרו של עשו, כדי לבטל השפעות אלה. את המלחמה הזו ביקש למנוע כשבקש: "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש". 

 

גם בגלות מצרים עמדו בני ישראל בפני אותה סכנה, ובכפלי כפליים. עצמתו של השר הממונה על מצרים היתה גדולה מאד. מצרים היתה מדינה השקועה במ"ט שערי טומאה, ואילו היו נמצאים בתחום השפעתו של שר זה לא היתה אפשרות שיצאו משם לעולם. היה צורך להגיע למצב שיקבלו בני ישראל את לחמם ללא תיווכו של שר מצרים. ליעקב אבינו היתה הזכות לבקש מה' השגחה מיוחדת וישירה, אך בני ישראל במצרים לא עמדו במדרגה זו. 

 

לשם כך הכינה ההשגחה העליונה תכנית, שתוציא את נושא הכלכלה מידי השר של מצרים. יוסף הצדיק שאגר את התבואה בשבע שנות הרעב, הקים מערך כלכלי עצמאי ובלתי תלוי לא רק מבחינה גשמית, אלא גם מבחינה רוחנית. התבואה שנאגרה על ידי המצרים הרקיבה; רק מה שנאגר על ידי יוסף התקיים, כי יוסף בכח הקדושה שלו נתן לתבואה את כח קיומה.  

 

כאשר באו המצרים אל יוסף וביקשו תבואה, דרש מהם שימולו את עצמם. אף פרעה יעץ להם שיצייתו לו: "כאשר גזר על תבואתכם והרקיבה, כך יגזור עליכם שתמותו אם לא תעשו כדבריו". פרעה הבין שאין כאן ענין של "אמצעי שימור משוכללים", אלא מלחמה בין כח הקדושה לכח הטומאה. יוסף דרש מהם שימולו עצמם, לא משום שרצה לגייר את העם המצרי, אלא כדי להכניע את כח הטומאה המצרית.

 

תרבות הטומאה של מצרים והכלכלה שלה השתייכו מעתה לשתי רשויות נפרדות. לא היתה כל סכנה שתהיה השפעת גומלין בין מי שנהנה מן התבואה המצרית, לבין רוח הטומאה ששלטה במדינה זו. 

 

כאשר שלח יוסף לאביו את הבשורה שעודנו חי, ביקש ממנו שירד אליו למצרים, בהוסיפו: "וכלכלתי אותך שם... כי עוד חמש שנים רעב". יוסף לא התכוון לבשר לאביו שדאגת הפרנסה תהיה עליו; יעקב לא היה זקוק להבטחה כזאת. יוסף התכוון להודיע ליעקב, שלא ידאג מכך שיצטרך לאכול את לחמה של מצרים, ובכך יהיה נתון השפעה של טומאת מצרים. "וכלכלתי אותך", כלומר: אני הוא זה ששולט על תחום זה, התבואה מתקיימת מכח השפעת הקדושה שלי, ולא בכח הטומאה המצרית.  

 

זה היה תוכן החלומות שחלם פרעה. החלומות לא באו כדי להציל את מצרים מחרפת רעב, אלא כדי להגשים את התכנית של ההשגחה העליונה, למסור ביד יוסף את השליטה הרוחנית על כלכלת מצרים. ללא עצתו של יוסף "ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם", היה החלום נשאר בגדר חלום.

 

יוסף הסביר אפוא לפרעה, שקיימות שתי אפשרויות. הוא יכול לבחור באיש נבון וחכם, והוא חייב למסור לו את השליטה על כל המערך הכלכלי של ארץ מצרים. איש זה לא יהיה "פקיד" אלא "בעל הבית". "איש נבון וחכם", הכוונה למי שתבונתו קודמת לחכמתו. בדרך כלל אי אפשר להיות "נבון" אלא למי שהוא "חכם", שהרי כדי "להבין דבר מתוך דבר" צריך להכין בסיס של חכמה, לקנות ידיעות בתחום זה. רק מי שנחון במדת הנבואה, יכול להיות "נבון" גם ללא חכמה, משום שהשפעת התבונה באה לו מן השמים. אם איש כזה יהיה אחראי על המדינה, הוא יציל אותה בכח הקדושה שלו.

 

יוסף הוסיף, שקיימת אפשרות נוספת: "יעשה פרעה". אם ירצה בכך, יכול פרעה לשמור על שליטתו, ולפתור את הבעיה בכוחות עצמו. יוסף פירט בהמשך דבריו את כל מה שעליו לעשות: "ויקבצו את כל אוכל.. ויצברו בר... והיה האוכל לפקדון לארץ". יחד עם זאת הזהיר אותו יוסף, שפעולות אלה לא יצילו את המדינה לגמרי מחרפת הרעב, רק ימנעו את הגרוע ביותר: "ולא תכרת הארץ ברעב".  

 

פרעה הבין היטיב את כוונתו של יוסף. הוא ידע, שאין צורך לבדוק אם ניתן למצוא בין חכמי מצרים את אותו "איש נבון וחכם". מיד הכריז: "הנמצא כזה איש נבון וחכם כמוך!"

(ע"פ תורת משה לאלשיך הקדוש )

 

 

 

תגובות   

0 #1 נפלא!!!הלנה ברבי 2011-12-23 14:08
מאמר מדהים שמבהיר וממחיש בצורה מדהימה את המשמעות הרוחנית של המאבק בין כוחות הקדושה וכוחות הטומאה כמו גם את המשמעות העמוקה של הבינה והקשר שלה לרוח הקודש.
תודה למחבר המאמר.

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן