בכיה לדורות | עלון בית דוד

ותרגנו באהליכם ותאמרו, בשנאת ה' אתנו הוציאנו מארץ מצרים, לתת אותנו ביד האמרי להשמידנו: (א,כז)

מלים נוראות אלה, לא רק שהן מפתיעות בחריפותן, אלא גם אינן מובנות כלל ועיקר. היכן מצאו בני ישראל סמך או רמז ל"שנאה" זו שכביכול ה' שונא אותם? הלא, כפי שמשה רבנו אמר, אין קץ לגילויי האהבה להם זכו במשך ארבעים שנות שהותם במדבר! כיצד העלו מילים כאלה על דל שפתם?

הסבר קצר מצאנו בדברי הספורנו, בבחינת מועט המחזיק את המרובה: "בשנאת ה' אותנו" -על מה שעבדנו ע"ז במצרים. "לתת אותנו ביד האמורי" -שאע"פ שיש לאל ידו לכבוש את האמוריים ולהמיתם, יתן אותנו בידם להנקם.

לא חסרה להם אמונה ביכלתו של הקב"ה לחולל נסים, ולהוציא את ארץ כנען מידי "עם גדול ורם כענקים". ובאמת, אין זה מתקבל על הדעת שיפקפקו בכך, אחרי כל הנסים שראו במו עיניהם. אולם הם פחדו משנאה נסתרת, שתבוא לידי ביטוי בעתיד; למרות שלא היתה קיימת סיבה הגיונית להאמין, שה' שונא אותם, הם היו בטוחים בכך. הרי עבדו ע"ז במצרים במשך שנים רבות; ואם כי לא יצאה שנאה זו לפועל עד עתה, פחדו מן העתיד, כי לא יתכן -לפי השקפתם המוטעית -שה' לא יתנקם בהם בסופו של דבר.

מניין באה להם השקפה מעוותת זו, שהקב"ה "חייב" לשנוא אותם? הלא במשך ארבעים שנה הוכח שההיפך הוא הנכון, שה' אוהב אותם כאב את בנו! מדוע דוקא עכשיו, עם שובם של המרגלים, התעורר חשש זה? הלא גם לפני כן ידעו שעבדו ע"ז במצרים!

עם שוב המרגלים משליחותם, עשו לעצמם חשבון הנפש. כדי לכבוש את ארץ ישראל, יהיו זקוקים לנסים גדולים ועל טבעיים. בלבם התעוררה המחשבה: מה המחיר שנשלם על זה? וכי יתכן שהקב"ה יעשה לנו זאת בחנם, אך ורק מתוך אהבה לשמה? וכי אנחנו, שאך לפני שנות דור היינו שקועים במ"ט שערי טומאה, ראויים לחסדים כאלה? עד עכשיו, במדבר, זכינו לגילויי אהבה; האם מצב זה חייב להמשך ללא הגבלה?

רגשות האשמה שבלבם -שהם כשלעצמם היו חיוביים, בבחינת "וחטאתי נגדי תמיד" -לא הניחו להם להאמין, שהקב"ה אוהב את עם ישראל "אהבה שאינה תלויה בדבר". הם הגיעו למסקנה שיש כאן מכשול, מלכודת נסתרת, שעליה ישלמו בבוא העת. "בשנאת ה' אותנו" -הרי לא יתכן אחרת, לא יתכן שאותנו, שעבדנו ע"ז, יאהוב ה' אהבה אמיתית. "לתת אותנו ביד האמורי" -במוקדם או במאוחר יתברר, שאיננו מסוגלים לעמוד במבחן, ואז יבא העונש...

מה גרם להם לכל זה? מדוע באמת לא יכלו להאמין שה' אוהב אותם?

"והוא היה אוהב אתכם, אבל אתם שונאים אותו, משל הדיוט אומר: מה דבלבך על רחמך, מה דבלביה עליה" (רש"י). אילו בלבם היתה יוקדת אהבת ה', אהבה אמיתית שאינה תלויה בדבר, לא היה קשה להם להאמין שה' אוהב אותם. אבל כיון שלא אהבו את ה' אהבה שלמה, היה דבר כזה מעבר למושגים שלהם.

"אתם בכיתם בכיה של חנם" -רק שנאת חנם, ללא יסוד וללא סיבה, עמדה בדרכם. כשחסרה אהבה, תופסת את מקומה -שנאת חנם. והתוצאה -בכיה לדורות. בתקופת יציאת מצרים, במעמד הר סיני, היתה ההזדמנות לרכוש אהבת ה'. זו היתה "אהבת כלולותיך", האהבה שרק היא מחזיקה מעמד לנצח. אילו היו מגיעים לדרגה זו בשלמות, לא היו זקוקים עוד ללכת לגלות בעתיד. אבל כיון שלא השכילו לנצל הזדמנות זו עד תום, ואהבת ה' שבלבם נשארה פגומה, לא נותרה ברירה אלא ללמד אותם את אהבת ה' בדרך הקשה -בדרך של "בכיה לדורות".

שתי דרכים יש, להביע רגשי אהבה. אפשר לאהוב את ה"יש" ולהתענג עליו. אבל גם כשה"יש" איננו, ניתן לאהוב אותו. מי שמרגיש את ההעדר, את החסרון, הרי הוא מקושר בעבותות אהבה עם מה שחסר לו. הגעגועים -הם המקשרים ביניהם.

ה"בכיה לדורות" -אינה "בכיה של חנם". יש לה תפקיד נכבד מאד: שנרגיש את ה"שכינתא בגלותא", ובכך נעקור מלבנו את השנאת חנם להקב"ה, שהיא גרמה לגלות. עלינו לנטוע בלבנו אהבה שלימה לה', כדי שנזכה לגילוי אהבה של ה', שרק על ידה נזכה לגאולה שלמה.

(ע"פ ספורנו ומהרש"א תענית)