מדוע משה רבנו בפרשתנו כלל לא מזכיר את עשרת המרגלים מוציאי דיבת הארץ, ותולה את האשמה רק בבני ישראל אשר לא שמעו בקול האומרים טובה הארץ?

 

בפרשת דברים בזמן שמשה רבנו מגולל לבני ישראל את תקציר שנות הנדודים, הוא מציין שהבקשה לחפור את הארץ הייתה של העם, ולא מאת ה', גם מספר להם שהאנשים שנשלחו, אמרו "טובה הארץ אשר ה' אלוקינו נותן לנו", אבל אתם לא שמעתם ולא רציתם לעלות לארץ. לעומת זאת בפרשת שלח בספר במדבר מובא שה' פנה למשה לשלוח אנשים לתור את הארץ, ובהמשך הסיפור מתוך שנים עשר אנשים, עשרה דיברו בגנות הארץ ורק יהושע וכלב דיברו טוב על הארץ, כיצד אצלנו אין שום אזכור לאותם עשרה, וכל האשמה מוטלת על העם?

 

נראה שמשה רבנו בא ללמדנו יסוד חשוב באחריות האדם ובחופש הבחירה שלו, העובדה שרק שנים מתוך שנים עשר אנשים אמרו טובה הארץ, לא באמת מחלישה את משקל דבריהם, העם יכל לבחור לשמוע בקולם לא פחות מאשר למוציאי דיבת הארץ. אדם שגדל בסביבה שלילית, בטוח גם פגש צדיקים וישרי דרך, והיה יכול ללמוד מדרכם. אם היה בוחר בדרך הטוב, היה מוצא גם את נושאיה בשכונתו ודבק בהם. אם העם היה בוטח בהשם, בטח שהיה מאמין ליהושע בין נון וכלב בן יפונה, שקראו לעם לעלות ולרשת את הארץ.

 

מי ביקש לשלוח את המרגלים? בני ישראל או ריבונו של עולם? אנו מבינים שהייתה גם פנייה מצד העם וגם מאת ה', ומדוע כך? אור החיים הקדוש מסביר שהמניעים של בנ"י לא היו חיוביים, ונבעו מחולשה ופחד לרשת את הארץ. כאשר ה' פנה אל משה והציע לו שלח לך אנשים ויתורו את הארץ, הוא נתן הזדמנות לתרים לא להכשל בשליחותם. אם הם היו רואים עצמם כשליחי ה' לתור את הארץ ולא כשליחי העם לחפור את הארץ, הם לא היו נכשלים, כי אומר אור החיים יש כוח של המשלח בשליח. למדנו מזה שחטא המרגלים נבע מחולשת המשלחים הם בני ישראל, אם כן שפיר אמר משה שהאשמה בעם, העם "הזמין" דברי מורך מהמרגלים ואכן קיבל אותם. 

 

ביום הדין עת יבואו כל הנשמות לתת דין וחשבון בבית דין של מעלה, לא יועילו לנו טענות ממין זה, גדלנו בשכונת פשע, ומה שראינו סביבנו פשע וכדו', כי ביסוד הבחירה, אנו בוחרים מה לראות ומה לא, ובטח שבכל מקום מי שבוחר לראות את הטוב, הוא יוכל למצוא אותו ולדבוק בו.